בימים קשים כאלה אני מחפשת נקודות אור שישמחו אותי גם ביום סגרירי כשהעתיד לוט בערפל.
נקודת האור שלי היא החברים שלי וחברים כידוע, לעיתים, טובים יותר ממשפחה.
בצעד אימפולסיבי אופייני לי קמתי ועזבתי מקום עבודה במרחק שני צעדי הליכה מהבית אבל עם חרא של תנאים ואפס הערכה, זה קרה ביום ה' שעבר, שם אפילו קיבלתי משרה ניהולית אבל כל מה שמעבר לא מצא חן בעיניי.
עזבתי ביום ה', כמובן לפני שמצאתי מקום עבודה חלופי ועדיין לא סיפרתי לאימי כדי שלא תיכנס להיסטריה ותגרור אותי להיסטריה מיותרת גם כן.
באמצע הלילה, עת בה תמיד מתגנבות לראשי כל המחשבות המפחידות שבאור יום הופכות כבמטה קסם לנסבלות ופתירות, יצא לי לחשוב על מצבי הכספי ועל פתרונות אפשריים, בשעה 02:00 לפנות בוקר מצאתי את עצמי בונה בדמיוני אסטרטגיית מחיה בעיר הגדולה, תכנית פעולה לעתיד הקרוב.
כשעלה השחר התחלתי לחשוב על דברים מעודדים יותר, על החברים שלי, עשיתי ספירה מהירה שלהם, אפילו רשמתי את שמם על דף ממו קטן (זה הספיק) ספרתי 10 חברים וחברות שכנראה מחבבים אותי ואני אותם, לא עם כולם אני בקשר קרוב, 2 מהם מהקהילה המפוארת שלנו והשאר וונילים אבל לא פחות טובים ממכם סוטים 😄
בימים כאלה זה מה שמחזק אותי, אף פעם לא פחדתי להיות לבד, בודדה זה כבר סיפור אחר לגמרי.
תודה לחבריי וחברותיי השונים והמגוונים, כל אחד עולם ומלואו אבל לכולם משהו משותף – כולכם תורמים לאיכות חיים טובה יותר גם בזמנים מבולבלים וקשים כמו שאני חווה כעת.
לפני 17 שנים. 20 בנובמבר 2007 בשעה 11:14
