ילדה יפה

עוד בוקר,גופה שוכב לצידי, הוא נמצא, אבל היא בעצם איננה.
מחשבותיה, מאווייה, תשוקותיה,חלומותיה- נתונות לאחר.
כל מה שבי, כל מה שהיה פעם יציב ,חזק, איתן-
נראה כל כך תלוש, חיוור, שביר.
והיא שם, שוכבת לידי, רק סנטימטרים ספורים...אבל רחוקה כל כך.
רחוקה כל כך עד שהמילים, הזעקות שיוצאות מפי, נשמעות לה כלחישה, כאמרה חסרת פשר.
מבטה, מופנה הצידה, למקום ההוא ,אותו מקום שהייתה כל כך רוצה להיות בו , אבל כל מה שיש לה, כל מה שכאן ועכשיו -זה אני.
היא שם, במקום הזה שאין בו מאומה מלבד הרגע, מקום שאין בו מה יהיה- יש רק איך יהיה.
זה המפלט שלה, אי קטנטן בים שטוף גלים.
כמה אכזרי זה שאותם גלים שמאיימים להטביע אותי, אותם נחשולים רבי עוצמה שאני נאבק בהם ומנסה להחזיק את ראשי מעלה,לנשום, לחיות, אותם גלים סוחפים אותה בעורמה, מושיטים לה יד, נותנים לה את מה שלקחו ממני, נושאים אותה בבטחה מזוייפת, בזרם שאין אפשרות להתנגד לו, שאין אפשרות לסטות ממנו, במסלול שמוביל רק למקום אחד -אליו.
פעם היא הייתה כמו מפה לבנה של קידוש, טהורה, מבושמת, נקייה.
ועכשיו...?
עכשיו כבר לא, עכשיו יש בה כתם.
כתם קטנטן אומנם, אבל כזה שמסרב לרדת, כזה שאף חומר ניקוי שבעולם הזה ומעבר לו אינו יכול לו.
הוא שם,ואין אפשרות שלא יהיה, הוא חלק ממנה-לעד.
והיא מודה, היא כבר יודעת, היא הבינה שישנם דברים שבשעתם נראים מאוד מושכים, נכונים, אבל לאחר זמן במבט לאחור נראים לפתע אחרת, זוהרם מתעמעם, אורם כבה, לפתע הם נראים כסתם עוד טעות אומללה, מאותם טעויות שאנשים עושים כשהם חושבים על הרגע, הרי מה לעשות, אנשים אינם יכולים לעשות קפיצה קדימה בזמן כדי לראות, כדי לדעת, כדי להיות בטוחים שלא.
לסלוח.
זה מה שהיא מבקשת.
לסלוח זאת מעלה גדולה של אדם.
סלחתי.