למה אני לבד במקום הזה? בחלל הזה. בתוך הריק הזה. איך המערבולת לא גוררת פנימה עוד ועוד ועוד?
ומה בינתיים?
ספרתי את השעות שעברו עד שנגמרו לי האצבעות בפעם השניה. ואז את הימים, ואת השבועות והחודשים והשנים. הנוף משתנה, גם הבשר, לא אני, אני תמיד אני. כאן זה לא משנה איך אני, רק מה אני.
אבל שום דבר נוסף לא טובע סביבי. הכל צף. אף אחד לא נסחף אלי לקרקעית, מנופף בידיים, צורח, מנסה להתנגד. אני כבר מזמן לא מתנגדת, אני צריכה שיתנגדו בשמי.
מצמידה את הפנים אל הזרם, לא נסחפת.
משהו צריך לעשות. מתישהו, איפשהו קורים דברים. אנשים נושמים שלא דרך בלון חמצן.
יש להם משלהם. אולי הם לקחו לי את שלי.
אני חושבת שאולי כדאי שוב להפסיק לחשוב. אולי כדאי לי לגנן. אולי כדאי לי לנגר. מה פתאום לכתוב.
אולי כדאי לי לזרוק אבנים רחוק, לקוות שיפגע. להעביר את הזמן.
הסחות דעת.
אולי כדאי לי לבשל.
לשטוף. לאסוף פירורים. יש לי שואב אבק.
יש לי מכונת כביסה.
יש לי מדיח כלים.
יש לי הכל כאן. אבל כלום.
