לפני 3 שנים. 27 ביולי 2020 בשעה 11:44
אולי זה החום הכבד ואולי החיכוך החזק אבל כשהאהבה שלי כלפיך מתחילה לנזול ממני החוצה, כשאני מרגישה שלא נשאר לנו שום דבר מוצק להאחז בו, כשהשכל והלב כבר נקיים ממך כי זלגת דרך הסדקים והשברים אל הריצפה,
אז אתה בא.
הייתי רוצה לפאר מיומנות עילאית או יכולות כישוף מיוחדות אבל כבר נזלת ואין, אז אתה פשוט בא כמו שאתה מבולבל ואבוד עם דמעות בעיניים ונפש שבורה. בא ככה פצוע ומסכן, בחוסר אונים, ומלקק. הלשון שלך מתעקלת ומתגלגלת ואתה אוסף את האהבה שלי מהריצפה. לא ביסודיות ולא בחן. בחרדה, בלחץ, מנסה לתפוס איפה ומה שאפשר. מה שנשאר, שעוד לא התאדה או חלחל לאדמה, לא התמוסס בחיים עצמם ולא מצא נתיב מילוט וזרם רחוק מדי. אתה תופס-אוסף-מרכז את כל הטיפות במעלה הרגליים לאיזור התחתונים עד שאוזל לך הזמן או שנראה לך שזה מה יש ויותר טוב מזה כבר לא תמצא ומשאיר הכל על מפתן הכוס שלי. אני רואה אותך גם אבל רק כמעט מרגישה, הראש שלי בפגישה אקראית מליל אמש והלב כבר מזמן בשביתה. מרכינה ראש ומגניבה "היי אהבתנו" כמו למכר ותיק שפעם היה אבל אתה כבר לא זוכר עד כמה באמת היה. "מה שלום כולם?" " דברי איתי בהזדמנות". בראש שלי אני חושבת, אוי איך שהזדקנה.
ואז אני אישה ריקה ועירומה על מיטה (או ספה או שולחן או ריצפה או שירותים של קניון), ואתה איש פחדן ומוצף שרוכן מעלי ושואל יותר מדי שאלות. התחתונים שלי ספוגים באהבה דהויה שכמעט נשכחה, הזין שלך זקור בהיסטריה טיפוסית והעבודה מתחילה.
אני צריך לדחוף אותה פנימה, אתה אומר. זה לא מה שיוצא לך מהפה, אבל זה מה שאני שומעת. בהתחלה לאט. נו, את נזכרת? וקצת יותר מהר, דוחק אותה פנימה בכוח. חזק יותר, עמוק יותר. הגעתי? אני שם? תגידי לי שזה בלב. תגידי.
ועם כל תנועה שלך פנימה, עם כל תנופה, הראש שלי נחבט בקיר והלב בזרם המתון מדי ואני חושבת ריטואלים. לופ נצחי. יציבות רעועה, אי יציבות קונסטינטנטית. ביטחון.
