|
|
|
עדין תקועה על אותו גרד, אבל עכשיו זה מגרד כמו פריחה שהתפשטה. לא תספיק כף יד עם 5 אצבעות, לא יספיק החבל ולא יספיק השוט. לא אנטיהיסטמינים במשחה או בבליעה, לא תספיק מקלחת רותחת ולא קפיצה מצוק. גם בכאב זה מציק מסביב, מוציא אותי מדעתי. והצלקות? ריגוש רגעי וציפורניים שחפרו בו עד זוב דם. זה כל מה שהן.
אני מנסה להכניס אותך להריון
מזיין חזק, מנסה חזק
אולי אם אכנס קצת יותר עמוק
אכנס עמוק עמוק
אדפוק לך את הרחם. בוקר טוב.
אני ארד לקנות חלב לקפה ועוגיות
בזמן שתתפתלי על המיטה
תדממי על הסדינים. כואב.
את תגידי לי, אין כאן משהו ששווה לראות בין כה וכה
תקללי אותי ברחם, תחייכי אלי בגוף.
אני מנסה לעבר אותך וזה מרגיש כמו ניסוי בקופים
אין לנו שפה ולא תרבות
פעם ניסינו שיהיה סטרילי
אבל לברבריות מאפיינים משלה
ואין כאן מילים לא
גם לא עתיד. כולם להמתה.
רק חוסר אונים.
בבוקר אתה נצמד אלי מתחת לשמיכה. יד אחת אוחזת לי בשיער, השניה עוטפת אותי סביב הבטן התחתונה, אתה מושך אותי אליך. אוסף אותי, מכניס אותי לתוך מה שאתה. קצת מתאים אותי אליך בכוח, כמו פעוט שנמאס לו לחפש את הצורה המתאימה ומנסה להכניס עיגול לתוך אליפסה. זה כואב, שנינו משתפשפים בקצוות.
אתה נצמד אל האגן שלי וחודר. אתה נכנס אלי בזמן שאני מנוכסת אליך ואנחנו יחד. הזמן זז ואנחנו יחד. אנחנו יחד ואין לאן לברוח. אני מוגבלת בתנועה והגוף מוחזק בך, איתך, שלך. ומה שלי?
אתה נכנס ויוצא ונכנס, מניע אותך לכיווני ואותי לכיוונך. כל מה שהיה לי להגיד לך תרם האיסוף מתנוענע, הטלטול מגלגל פנימה מילה מילה מילה והן כולן מתנקזות לזרם חזק ואחיד בכיוון אחד.
אני חושבת עלי לכודה בין הזרועות שלך. לכודה. הצילו.
אני תפוסה מאוד.
אתה נצמד מצמיד
לוחש לי מחשבות מלוכלכות
פתאום אתה גבר ואני ילדה
אני מתכווצת כמו שילדה מתכווצת לתוך גבר. אתה מתנפח להכיל. העור שלך מתוח ודקיק, מתי תתפוצץ?
אולי התכולה גדולה מדי עליך.
אולי זאת אני שכבר לא כל כך קטנה.
וכמו נחש שבולע יונק גדול מדי למידותיו, אני תקועה לך בגרון כבר שנים. אתה מעכל אותי לאט, בולע אותי בדיעבד. אתה מתרחב. אתה רוצה לשבוע, זה תהליך.
חמש בבוקר, אולי שש,
יד אחת אוחזת בשיער
השניה עוטפת חובקת
אתה מתנשף, זה קרוב מדי לאוזן ואני שומעת את המאמץ והמחיר. כל המילים שתקועות לי בבטן מצטמצמות לכדורים מרוכזים מדי.
אני זורקת אותן עליך, אל תרפה
אל תוותר עלי. אל תפסיק.
אתה עונה יש לי נצח בשבילך. לא גומר.
כמה זה עולה לך
מה אתה הולך לעשות עם זה
כמה מקום זה יתפוס
וכמה מקום זה ישאיר לך
לדחוף סמרטוט, לבודד במסקנטייפ. לכסות את כל הפתחים, למנוע חדירה. חול ואבק, ואוויר. אין כניסה של חמצן למערכת הדם, ונביעות קטנות של דם משם החוצה - גם. אין פצע, אין חמצן, אין גלדים, אין לאן לברוח. אטמי אוזניים. סירנות.
מתכופפת אליך
מתכווצת לאתה מצטמצמת לשלך
והנה הפער שביננו אצלי ביד. כאילו
מודדת. הנה אתה. הנה אני. הו-הא, איזה הפרש.
את הסנטימטרים הנוספים אני אדביק על הקיר. מקושט ג'ירפה, או דינוזאור או ינשוף.
שמדי פעם נעמוד ונשווה ונבהה-דום בחוסר נוחות. מטעמי נימוס לא אצעק אבל אחשוב חזק- התרחשה כאן שואה. זו ההשפלה שלי, על הקיר שלנו. תזכור, אל תשכח.
אבל בכל זאת נתנחם, נגיד הנה אתה, ואני כבר כמוך, וכאלה אנחנו. ואנחנו עוד קטנים קטנים, כמו ילדים. נגיד
הנה הזה שפעם היה ביננו
הנה הדבר שהוצאנו כדי להתקרב
והנה הראש, של מדבקת קיר כמו ג'ירפה. פעם הבטתן זו לזו בעיניים. זוכרת?
וזה מה שיש, אנחנו נמוכים יותר מזה, הפכנו עור ושריר לשארית. זה מחיר זעום לשלם.
לא נדבר על מהפך דמוגרפי שהתרחש ביננו על אף שאי אפשר להתכחש לו, על טבח של כל מה שבי שחי מבחירה בשטח אש, ועכשיו הוא כבר לא חי, ובתמורה אין אש. רקמה מתה, מודעות אבל. אני זוכרת איך זה התרחק ואיבד תחושה בזמן
שניתקנו את נימי הדם
וקרענו את קצות העצבים
ותיקנו גוף
ושינינו תפיסה. וחתכנו, והשלנו ושלום.
ואולי עוד נגדל? נסמן עם טוש על הקיר. נתרבה, נסלול כבישים, נעשה הנצחה.
ואולי לא, אולי ימות גם הזכרון.
כמו כוויה על הלשון.
אתה מרגיש את זה חזק, חלל הפה שלך בוער. אבל זה לא טעם, אין טעם. זה גם לא באמת טעים.
סטירה זה בדסמי, הצלפה זה בדסמי, בוקס בבטן זה לא בדסמי. להתקפל, להחזיק בה, ליפול על הריצפה, לחוות כאב שמשתק את הנשימה ונועל את הפה. לא בדסמי. להיפגע זה בדסמי? לאהוב, בדסמי? לרצות לאהוב, בטוח לא בדסמי. ללכת לאיבוד, לחפש את הדרך הביתה, בכלל לא בדסמי, סתם נדוש. מה לא ברור בדרך? היא מנוסחת היטב ומרוחה על גבי הבלוג הזה, מרוחה בשיחות עם כל מי שאפשר לשקר לו, שנה שלמה שאני מתפלשת בה, או חיים שלמים. היא ברורה הדרך. עקומה כל כך. מה, זה לא בדסמי? זה לא בדסמי תגידו לי? להרגיש היה פעם בדסמי, פעם פעם מזמן מזמן. לא היום, היום זה לא בדסמי, היום זה מיחזור, זה לגלגל עיניים. לסגור את הלב ולפתוח רגליים, זה בדסמי. לשכוח שפעם היית בן אדם, שהיתה לך צורה, שהיה לך מקום. לשכוח ככה, לצלול לקרקעית, להזדיין עם כריש, לנעוץ לו שיניים בבשר, לאבד רגל, להיפרד מהראש. לכתוב הרבה ולדבר מעט. זה בדסמי. ככה כתוב במדריך בכל אופן, השקעתי בזה לילה. קראתי גם את האותיות הקטנות.
שלום משהו. היי משהו. לאן אתה הולך? אני יורד אל הכוס שלך, אני שולח אצבעות אל הישבן, בא לי לסמן. משהו משהו, מה אתה עושה? נוהם עלי, מלטף אותי, סוגר אותי, עוטף אותי, אוהב אותי. משהו למה אתה כובל אותי? אנחנו משחקים בחוטף ובת ערובה? משהו, אף אחד לא ישלם את הכופר, אתה תצא פראייר. משהו חצוף, מתחצף אלי. למה אתה צוחק עלי? מסתכל בי ואומר לי גברתי, אני לא זז מפה בלי צו הרחקה. קושר אותי למיטה, מושך אותי בלשון. משהו שובב, מזמין אותי למשחק. מתפרק מולי, מתחנן, מבקש, מודיע. משהו מוגזם לכל הדעות אומר לי - שלי, ככה אני רוצה. ככה אני רוצה, ככה אני רוצה! מגיע לי, את שלי, זה שלי, הכל שלי. הבטיחו לי כזה וכזה אני רוצה. לכולם יש כזה, גם אני רוצה כזה. את רוצה משהו אחר? את רוצה שאקח אותך למועדון ואגמור לך על הפרצוף מול כולם? אחר כך נלך לתקן את האיפור. אני אסדר לך את השיער. אני אסדר לך את החיוך. אני אסדר לך את החיים, רבאק איזה בלאגן כאן, מזל שבאתי. יש לי תוכנית, יש לך תפקיד. ככה אני רוצה וככה אמרו לי שצריך. ככה עושים מפגרת. מה, את לא מכאן? הגעת מהחלל החיצון? הפעלתי את הטיימר, התחלתי לספור לאחור. 10 9 8 7...
אני חושבת שזה כל מה שיש לנו. בקשה, אולי תחנונים, לזעזוע. לטלטול. אנחנו מחפשים באובססיביות אחרי אושר שאפשר להשחית. כמו בכל ביקור עם הילדות שלי בסופרמרקט, תמיד נצא משם עם חבילת פלסטלינה חדשה, יפה, טריה, בצבעים ברורים, מופרדים וריחניים. חצי שעה מהרגע שנגיע הביתה ויש לי גושים חומים שכמעט בלתי ניתן להסיר על השטיח והספה. וזו אכזבה, זו הרי היתה חצי שעה שבה היתה לי תקווה גדולה, אולי נפסל חתול או בננה, אולי נעשה עם זה משהו יפה. נצלם, נעלה לפייסבוק. משהו להשוויץ בו. ומה עכשיו?
ואז אני מוצאת את עצמי, שוב, משפשפת בכעס, בגועל, באשמה, מסירה את הפיסות הדביקות הנוראיות האלה, שרק לפני כמה רגעים קניתי בעצמי, מתוך אמונה שלמה שיהיה בסדר. פלסטלינה בוגדנית, או ידיים בוגדניות, או גם וגם. בכל אופן אין כאן סוף טוב, אף פעם לא היה. אבל מילא סופים- הם מציעים לך הרבה יותר משברון והרס, הם תזכורת, שיעור. הם כאב מתוק שמלווה את התהליך הבלתי נמנע ושמו התבגרות. ועם הזמן, הם גם הופכים לאבני דרך. מילא הם, שעושים מה שהם יודעים הכי טוב, ועושים את זה כמו שצריך. מה עם ההתחלות? מה עם הלב שנוזל על הסדינים, נספג בהם, אתה מתהלך כמו שיכור מפזר מילים שמתישהו באמצע כבר יבוא לך להקיא מהן ובסוף כל כך תתבייש בהן, אבל עכשיו בהתחלה אתה מכור אליהן כאילו הן מציעות לך משהו שעוד לא נגעת בו. מה איתן? כשאתה מביט בזוג עיניים שמתחננות שתאמין שהן מביאות איתן בשורה, עטוף בתוך זוג ידיים שמנסות לכפות עליך שייכות, לכפות גם על עצמן. מחליף נוזלים שמהולים במסרים תת הכרתיים מרגשים מרגיעים כמו לשחות בתוך שלולית של סירופ שוקולד סמיך סמיך מתוק כמו גן עדן ובא לך לטבוע בתוכה ולהיחנק. אתה מדחיק את המשמעות של להיחנק, אתה מקשט את להיחנק בלבבות ונצנצים. דביל ומאוהב. ומשהו שולח לך תזכורת, סימן משמים אם תרצו, כל זה נועד להתרסק. זו המטרה, בשביל זה אנחנו כאן. כדי לחיות את זה ולכעוס על זה, כדי לשנוא את זה, כדי שאיפשהו בין ההתחלה לסוף כבר לא תוכל לסבול את זה. אז כן זה באמת כל מה שנהיה, כל מה שיש. אתה מזהה הזדמנות להישבר, אז אתה תופס אותה בשתי ידיים ומטיח את עצמך על הריצפה.
