רגרסיה

לדחוף סמרטוט, לבודד במסקנטייפ. לכסות את כל הפתחים, למנוע חדירה. חול ואבק, ואוויר. אין כניסה של חמצן למערכת הדם, ונביעות קטנות של דם משם החוצה - גם. אין פצע, אין חמצן, אין גלדים, אין לאן לברוח. אטמי אוזניים. סירנות.

מתכופפת אליך

מתכווצת לאתה מצטמצמת לשלך

והנה הפער שביננו אצלי ביד. כאילו

מודדת. הנה אתה. הנה אני. הו-הא, איזה הפרש.

את הסנטימטרים הנוספים אני אדביק על הקיר. מקושט ג'ירפה, או דינוזאור או ינשוף.

שמדי פעם נעמוד ונשווה ונבהה-דום בחוסר נוחות. מטעמי נימוס לא אצעק אבל אחשוב חזק- התרחשה כאן שואה. זו ההשפלה שלי, על הקיר שלנו. תזכור, אל תשכח.

אבל בכל זאת נתנחם, נגיד הנה אתה, ואני כבר כמוך, וכאלה אנחנו. ואנחנו עוד קטנים קטנים, כמו ילדים. נגיד

הנה הזה שפעם היה ביננו

הנה הדבר שהוצאנו כדי להתקרב

והנה הראש, של מדבקת קיר כמו ג'ירפה. פעם הבטתן זו לזו בעיניים. זוכרת?

וזה מה שיש, אנחנו נמוכים יותר מזה, הפכנו עור ושריר לשארית. זה מחיר זעום לשלם. 

לא נדבר על מהפך דמוגרפי שהתרחש ביננו על אף שאי אפשר להתכחש לו, על טבח של כל מה שבי שחי מבחירה בשטח אש, ועכשיו הוא כבר לא חי, ובתמורה אין אש. רקמה מתה, מודעות אבל. אני זוכרת איך זה התרחק ואיבד תחושה בזמן

שניתקנו את נימי הדם

וקרענו את קצות העצבים

ותיקנו גוף

ושינינו תפיסה. וחתכנו, והשלנו ושלום. 

ואולי עוד נגדל? נסמן עם טוש על הקיר. נתרבה, נסלול כבישים, נעשה הנצחה.

ואולי לא, אולי ימות גם הזכרון.

כמו כוויה על הלשון. 

אתה מרגיש את זה חזק, חלל הפה שלך בוער. אבל זה לא טעם, אין טעם. זה גם לא באמת טעים.

סטירה זה בדסמי, הצלפה זה בדסמי, בוקס בבטן זה לא בדסמי. להתקפל, להחזיק בה, ליפול על הריצפה, לחוות כאב שמשתק את הנשימה ונועל את הפה. לא בדסמי. להיפגע זה בדסמי? לאהוב, בדסמי? לרצות לאהוב, בטוח לא בדסמי. ללכת לאיבוד, לחפש את הדרך הביתה, בכלל לא בדסמי, סתם נדוש. מה לא ברור בדרך? היא מנוסחת היטב ומרוחה על גבי הבלוג הזה, מרוחה בשיחות עם כל מי שאפשר לשקר לו, שנה שלמה שאני מתפלשת בה, או חיים שלמים. היא ברורה הדרך. עקומה כל כך. מה, זה לא בדסמי? זה לא בדסמי תגידו לי? להרגיש היה פעם בדסמי, פעם פעם מזמן מזמן. לא היום, היום זה לא בדסמי, היום זה מיחזור, זה לגלגל עיניים. לסגור את הלב ולפתוח רגליים, זה בדסמי. לשכוח שפעם היית בן אדם, שהיתה לך צורה, שהיה לך מקום. לשכוח ככה, לצלול לקרקעית, להזדיין עם כריש, לנעוץ לו שיניים בבשר, לאבד רגל, להיפרד מהראש. לכתוב הרבה ולדבר מעט. זה בדסמי. ככה כתוב במדריך בכל אופן, השקעתי בזה לילה. קראתי גם את האותיות הקטנות. 

שלום משהו. היי משהו. לאן אתה הולך? אני יורד אל הכוס שלך, אני שולח אצבעות אל הישבן, בא לי לסמן. משהו משהו, מה אתה עושה? נוהם עלי, מלטף אותי, סוגר אותי, עוטף אותי, אוהב אותי. משהו למה אתה כובל אותי? אנחנו משחקים בחוטף ובת ערובה? משהו, אף אחד לא ישלם את הכופר, אתה תצא פראייר. משהו חצוף, מתחצף אלי. למה אתה צוחק עלי? מסתכל בי ואומר לי גברתי, אני לא זז מפה בלי צו הרחקה. קושר אותי למיטה, מושך אותי בלשון. משהו שובב, מזמין אותי למשחק. מתפרק מולי, מתחנן, מבקש, מודיע. משהו מוגזם לכל הדעות אומר לי - שלי, ככה אני רוצה. ככה אני רוצה, ככה אני רוצה! מגיע לי, את שלי, זה שלי, הכל שלי. הבטיחו לי כזה וכזה אני רוצה. לכולם יש כזה, גם אני רוצה כזה. את רוצה משהו אחר? את רוצה שאקח אותך למועדון ואגמור לך על הפרצוף מול כולם? אחר כך נלך לתקן את האיפור. אני אסדר לך את השיער. אני אסדר לך את החיוך. אני אסדר לך את החיים, רבאק איזה בלאגן כאן, מזל שבאתי. יש לי תוכנית, יש לך תפקיד. ככה אני רוצה וככה אמרו לי שצריך. ככה עושים מפגרת. מה, את לא מכאן? הגעת מהחלל החיצון? הפעלתי את הטיימר, התחלתי לספור לאחור. 10 9 8 7... 

אני חושבת שזה כל מה שיש לנו. בקשה, אולי תחנונים, לזעזוע. לטלטול. אנחנו מחפשים באובססיביות אחרי אושר שאפשר להשחית. כמו בכל ביקור עם הילדות שלי בסופרמרקט, תמיד נצא משם עם חבילת פלסטלינה חדשה, יפה, טריה, בצבעים ברורים, מופרדים וריחניים. חצי שעה מהרגע שנגיע הביתה ויש לי גושים חומים שכמעט בלתי ניתן להסיר על השטיח והספה. וזו אכזבה, זו הרי היתה חצי שעה שבה היתה לי תקווה גדולה, אולי נפסל חתול או בננה, אולי נעשה עם זה משהו יפה. נצלם, נעלה לפייסבוק. משהו להשוויץ בו. ומה עכשיו?

ואז אני מוצאת את עצמי, שוב, משפשפת בכעס, בגועל, באשמה, מסירה את הפיסות הדביקות הנוראיות האלה, שרק לפני כמה רגעים קניתי בעצמי, מתוך אמונה שלמה שיהיה בסדר. פלסטלינה בוגדנית, או ידיים בוגדניות, או גם וגם. בכל אופן אין כאן סוף טוב, אף פעם לא היה. אבל מילא סופים- הם מציעים לך הרבה יותר משברון והרס, הם תזכורת, שיעור. הם כאב מתוק שמלווה את התהליך הבלתי נמנע ושמו התבגרות. ועם הזמן, הם גם הופכים לאבני דרך. מילא הם, שעושים מה שהם יודעים הכי טוב, ועושים את זה כמו שצריך. מה עם ההתחלות? מה עם הלב שנוזל על הסדינים, נספג בהם, אתה מתהלך כמו שיכור מפזר מילים שמתישהו באמצע כבר יבוא לך להקיא מהן ובסוף כל כך תתבייש בהן, אבל עכשיו בהתחלה אתה מכור אליהן כאילו הן מציעות לך משהו שעוד לא נגעת בו. מה איתן? כשאתה מביט בזוג עיניים שמתחננות שתאמין שהן מביאות איתן בשורה, עטוף בתוך זוג ידיים שמנסות לכפות עליך שייכות, לכפות גם על עצמן. מחליף נוזלים שמהולים במסרים תת הכרתיים מרגשים מרגיעים כמו לשחות בתוך שלולית של סירופ שוקולד סמיך סמיך מתוק כמו גן עדן ובא לך לטבוע בתוכה ולהיחנק. אתה מדחיק את המשמעות של להיחנק, אתה מקשט את להיחנק בלבבות ונצנצים. דביל ומאוהב. ומשהו שולח לך תזכורת, סימן משמים אם תרצו, כל זה נועד להתרסק. זו המטרה, בשביל זה אנחנו כאן. כדי לחיות את זה ולכעוס על זה, כדי לשנוא את זה, כדי שאיפשהו בין ההתחלה לסוף כבר לא תוכל לסבול את זה. אז כן זה באמת כל מה שנהיה, כל מה שיש. אתה מזהה הזדמנות להישבר, אז אתה תופס אותה בשתי ידיים ומטיח את עצמך על הריצפה.

אהבתי אותך, דביל. וגם שנאתי אותך. וגם, לעיתים קרובות, לא הרגשתי כלפיך כלום. כלום ושום דבר. ובדיעבד אני מבינה שתמיד היינו דומים מדי. לכן היה כל כך טוב שזה היה בלתי נסבל וכל כך רע שזה הרגיש נינוח. כמו בית. כמו הבית שגדלתי בו, כמו הבית שהתחתנתי איתו. בית שאתה מתעב, בית שמשתק אותך. שמגעיל אותך. ככה היית בשבילי, והכעס נערם מסביב, תלוליות קטנות שבהן זרעתי או שאולי יהיה נכון לכתוב זרענו- סכינים. 

גם לחתור נגד עצמי, נועד להכאיב לך. לעשות לעצמי שואה ולגרור אותך פנימה. מגיע לך, מגיע לי. אנשים מחורבנים, מקולקלים. כזה גם אתה, יותר מדי כמוני. שקרן, חמדן, מפגר. שולח זרועות לכל הכיוונים, תמנון בן זונה. אפס. 

אני כותבת כאילו אני כועסת, וגם זה שקר גדול. אתה כבר יודע את זה, כשאני כועסת אני שותקת. מדברת מסביב. אני מבינה אותך כל כך. כל דבר שעשית, עשיתי לפניך. לא ידעתי ולא הרגשתי, לא התחשבתי ולא איפשרתי. ככה הדברים נעשים כאן. ואהבתי אותך, אידיוט. אהבתי כמו שאתה אוהב חברים בקבוצת תמיכה, כולנו מנסים להחלים כאן מלהיות עצמינו, אבל אם זה חשוך מרפא לפחות נדבר את זה, נזדהה זה עם זה. נביט אחד בשני ונחשוב, אולי זה לא כל כך נורא, אולי זה אפילו מקסים. אולי זה נדיב. 

כן זה דווקא בסדר, כולנו כאלה וזה בסך הכל אנושי. להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים. לזרוק אותם אחד על השני ולהתנחם. לשנוא את ההבטחה, להרגיש לכוד בתוכה, מסור לה הרבה יותר מדי. לא, אני לא כועסת, חלאה. אם כבר, אהבתי אותך על זה שהיית חלאה. אהבתי אותך על שלא ידעת איך מאכילים את החור ועמדת שם, לא יודע לאן לפנות עכשיו, זה היה מייסר מאוד לצפות בזה מכאן. אהבתי אותך כלוא איתי בצינוק הזה. כמו שני אסירים שמתכננים בריחה, זה כל מה שהם עושים, זה מחבר, מהדק, לדבר אחד אל השני כל היום וכל הלילה. אבל כשסוף סוף מצליחים, בעבודת צוות מהמרשימות שידעה הפינה הברברית הזאת של המציאות, לנסר את הסורגים- מנשקים אחד את השני על הלחי,בנימוס. ונפרדים. הולכים לאהוב במקום חדש, או אפילו במקום ישן. רק לא כאן. ואם כבר, זה מזכיר לי שאין אוויר איפה שאתה נמצא, ואני מקווה לזכור את זה ולחייך.

אני מפרידה אותנו לרגעים. שניה אחרי שניה, מאית השניה. אני בוחנת מקרוב, מרחוק ומסביב כל ליטוף וכל מילה,מפרידה את האותיות, מבלגנת אותן על הריצפה ומנסה להרכיב מחדש בשילובים אפשריים שאולי אמצא בהם רמז למה שבאמת מתחולל כאן. אם יש משהו שלמדתי לאחרונה זה כמה קל לשקר, כמה קל לזייף. לדקלם מונולוגים מוכנים מראש בהצגה ששיחקת ותשחק עוד מאות או אלפי פעמים. התבנית כבר מוכרת, אתה משופשף ויודע בדיוק את הרגע שבו שמים חזק ומתי תתרום לך חולשה, איפה מרימים את היד ואיפה נשכבים על הריצפה ומשתוללים כמו ילד. אתה יודע איפה לחפור, כמעט בכוח, כדי שישברו מולך, ובכיס הכנת לך מראש את הדבק שתשלוף ברגע הזה כדי להדביק באופן שיטיב עימך. כל כך קל להכנס למיטה ולטעון שאתה עירום, הבגדים שמפוזרים על הריצפה מסביב נראים אמינים, אין סיבה לחשוד שאתה לבוש. לבוש טוב, שכבות על שכבות, חם ונעים לך. מוגן.

ואתה מביט בי ככה, זה מבט מוכר. הביטו בי כך בעבר, אפילו בשבוע שעבר. מנשק לי את הצוואר, חופן את החזה. אתה אומר לי דברים יפים. דברים יפים דינם להיות שקריים. שקרן. שקרן. שקרן. זה לא הוגן כלפיך אבל אתה חייב להודות, גם אתה כמו כולם מכיר את המשחק.

בלילה מתחת לשמיכה שלי, אני כבר לא מסוגלת לבכות על כלום. אטימות ונתק. אני ישנה מספיק ובשלווה, קשה לי למצוא איבוד שראוי ללכת בו. אני מטפחת הרגלים ישנים שמדמים מוות מוחי. אתה קצת מיואש אני רואה, אין לך מושג מה עושים עם זה. אתה מבקש- אל תאבדי אמון. כאילו בקשה כללית, זה בעצם לא קשור אליך, זו דאגה לשלומי. תאמיני כי אחרת תתפוררי. אבל זה כן קשור אליך, למחשבות שכביכול רצות ורוצות בי. אני שואלת את עצמי, זה דרש אימון? כמה פעמים השתמשת במשפט הזה? ובכמה פעמים באמת רצת ורצית? בכמה מהן בסך הכל ריצית? כמה פעמים פתחת את הפה, הצמדת אישה לקיר, אחזת לה בשיער, נצמדת אליה ואמרת משהו מתאים וריקני?

אתה ילד יפה מדי, אני מרגישה קצת זקנה ומכוערת לידך. נגעת לי בלב. אני אגיד משהו שלא אומרים ואתה תצחק עלי. קודים חברתיים! אני צריך ללמד אותך. את כל כך מצחיקה, לא אומרים כזה דבר. תלמד אותי, תעשה ממני כזו שמבינה ענין. שיודעת לנוע בינכם. שיודעת להבין מי נע בתוכה ומאיזו סיבה. לא הבנתי למה היה צורך לשקר לי, אף פעם. אולי כדי שאשקר חזרה. 

מכל הדברים שלמדתי להרגיש השנה רעב הוא המועדף עלי. חור בקיבה שמתחנן להתמלא. אני מתעלמת מקרקורי הבטן והולכת מסביב. מרווה צמא דמיוני, מעשנת עוד סיגריה עוד סיגריה עוד סיגריה. לעולם לא אגמל. שום דבר ממה שיש לי להציע לא סותם אותו, לא משתיק אותו, הוא רעב רעב רעב. עכשיו. אני נכנסת למיטה, שוכבת על הבטן, מתכסה בשתי שמיכות ומשאירה את העיניים פקוחות. מכניסה ידיים לתחתונים, משוחחת עם גברים מזדמנים שעבורם אני מנת היום. לעולם לא אסלח לך על שהייתי עבורך טרף. על זה שהיית נואש ורעב כמו כל אחד אחר, כמוני. חלש ורעב. אבוד ורעב. גווע. בראש שלי אתה סוטר לי, כמו מי יודע כמה פעמים בעבר, ואני לא שותקת ומביטה בך בלי לזוז, אני לא מנשקת אותך ולא נופלת על הברכים, אני לא יורדת ללקק או למצוץ ולא אומרת לך אדוני או אהובי או מילים מלוכלכות אחרות כמו אלו. אני מניפה את היד שלי ומנחיתה אותה על הלחי שלך. חזק חזק. כואב. משביע. אוותר גם על ארוחת הערב.

באמת גדלתי איתך, זו לא היתה שאלה של זמן, למרות שהגיל גם הוא השתנה מעת לעת. אולי נכון יותר יהיה להגיד שנבנתי איתך, מאפס. בניתי אני-סודית. קצת יותר מעשור שמבחוץ זה נראה מת ובפנים זה היה כל כך חי. הבגידה התמידית, ממי שהופיע כשהייתי בתחתית וביקש לשמור עלי. ממי שנאלצתי לשמור עלי מפניו. השקר הגדול ההוא. וזה היה נפלא כי שם קיבלתי את האישור המוסרי לחשוב ולהרגיש אותי, מה שהיה במובנים רבים הבגידה הגדולה ביותר שיכולתי להעלות על דעתי. נקמה. בגידה בהתמסרות, שהיתה הצד שלי בעסקה. כל שניה וכל רגע חסר משמעות הפכו לחלק ממני, מהעולם הפנימי שלי, רק שלי. הייתי שם הכל והכל היה אני, בחוץ היו רק רעשי רקע. גם אתה. לא איפשרתי לזה לחדור, לא איפשרתי לך לחדור. הייתי אני ואני ואני. וזהו. היה בזה משהו מאוד רומנטי בדרך מגלומנית כלשהי, רומנטיקה שלי מול עצמי. אני כאן, אני סוד, אני קסם.

ובגלל זה היום אתה כל כך כועס ואני כל כך עוטפת. אתה שבע ומבקש עוד מנה, ואני חולקת איתך את הפירורים שלי. אני אומרת לך אני אעשה הכל בשבילך ורואה איך אתה מתכווץ. זו האמת, אתן לך הכל אם זה מה שתבקש, אתה חשוב לי, אתה יקר לי. היית בשבילי כל כך הרבה, היית לי אני עצמי. ואולי תהיה לנצח, עבורי. ומאז פברואר בכל פעם שבה נשכבתי לצידך במיטה וליטפתי אותך, הכרתי לך תודה. היית שמים, אדמה וים, אבל אני אסטרונאוטית, זוכר? את כזאת אסטרונאוטית, מעופפת. איפה הראש שלך? אז לא שם הוא היה, לא בבית. טסתי רחוק משם, אלי.

ועכשיו שם בדיוק באותו הבית שהיה שלנו, אישה אחרת מבשלת את ארוחת הערב. ישנה על המיטה שלי. מחבקת ומנשקת אותך. מאכילה את החתולים שלנו. ומה היא יודעת עליך? כבר יצאת? כבר סיפרת לה איפה כואב? כבר לימדת אותה איך זה כשכואב? אישה אחרת, מאוד מאוד אחרת. בלונדינית, תווי פנים חזקים ויציבים, קשה להתבלבל, זו בהחלט לא אני. כבר שברת? כבר הרסת? כבר עוררת בה התנגדות? כבר שלחת אותה למרוד? או שמוקדם מדי?

קצת יותר מעשור שהחיים לצידך היו נפלאים ובלתי נסבלים בעת ובעונה אחת. אני לא כעסתי עליך, עשית מה שאתה יודע ובדרכך הממיתה איפשרת לי לחיות. אני כבר לא כועסת גם עלי, אם אי פעם באמת כעסתי, אולי כל ההלקאה העצמית הזאת היתה שקר שעשה לי נעים. אני לא מרגישה אשמה ולא עצבות. לא על הבגידה ולא על הנטישה. אני יודעת שאתה קורא, ראיתי. תודה. תמשיך.