אהבתי אותך, דביל. וגם שנאתי אותך. וגם, לעיתים קרובות, לא הרגשתי כלפיך כלום. כלום ושום דבר. ובדיעבד אני מבינה שתמיד היינו דומים מדי. לכן היה כל כך טוב שזה היה בלתי נסבל וכל כך רע שזה הרגיש נינוח. כמו בית. כמו הבית שגדלתי בו, כמו הבית שהתחתנתי איתו. בית שאתה מתעב, בית שמשתק אותך. שמגעיל אותך. ככה היית בשבילי, והכעס נערם מסביב, תלוליות קטנות שבהן זרעתי או שאולי יהיה נכון לכתוב זרענו- סכינים.
גם לחתור נגד עצמי, נועד להכאיב לך. לעשות לעצמי שואה ולגרור אותך פנימה. מגיע לך, מגיע לי. אנשים מחורבנים, מקולקלים. כזה גם אתה, יותר מדי כמוני. שקרן, חמדן, מפגר. שולח זרועות לכל הכיוונים, תמנון בן זונה. אפס.
אני כותבת כאילו אני כועסת, וגם זה שקר גדול. אתה כבר יודע את זה, כשאני כועסת אני שותקת. מדברת מסביב. אני מבינה אותך כל כך. כל דבר שעשית, עשיתי לפניך. לא ידעתי ולא הרגשתי, לא התחשבתי ולא איפשרתי. ככה הדברים נעשים כאן. ואהבתי אותך, אידיוט. אהבתי כמו שאתה אוהב חברים בקבוצת תמיכה, כולנו מנסים להחלים כאן מלהיות עצמינו, אבל אם זה חשוך מרפא לפחות נדבר את זה, נזדהה זה עם זה. נביט אחד בשני ונחשוב, אולי זה לא כל כך נורא, אולי זה אפילו מקסים. אולי זה נדיב.
כן זה דווקא בסדר, כולנו כאלה וזה בסך הכל אנושי. להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים. לזרוק אותם אחד על השני ולהתנחם. לשנוא את ההבטחה, להרגיש לכוד בתוכה, מסור לה הרבה יותר מדי. לא, אני לא כועסת, חלאה. אם כבר, אהבתי אותך על זה שהיית חלאה. אהבתי אותך על שלא ידעת איך מאכילים את החור ועמדת שם, לא יודע לאן לפנות עכשיו, זה היה מייסר מאוד לצפות בזה מכאן. אהבתי אותך כלוא איתי בצינוק הזה. כמו שני אסירים שמתכננים בריחה, זה כל מה שהם עושים, זה מחבר, מהדק, לדבר אחד אל השני כל היום וכל הלילה. אבל כשסוף סוף מצליחים, בעבודת צוות מהמרשימות שידעה הפינה הברברית הזאת של המציאות, לנסר את הסורגים- מנשקים אחד את השני על הלחי,בנימוס. ונפרדים. הולכים לאהוב במקום חדש, או אפילו במקום ישן. רק לא כאן. ואם כבר, זה מזכיר לי שאין אוויר איפה שאתה נמצא, ואני מקווה לזכור את זה ולחייך.
