אני מפרידה אותנו לרגעים. שניה אחרי שניה, מאית השניה. אני בוחנת מקרוב, מרחוק ומסביב כל ליטוף וכל מילה,מפרידה את האותיות, מבלגנת אותן על הריצפה ומנסה להרכיב מחדש בשילובים אפשריים שאולי אמצא בהם רמז למה שבאמת מתחולל כאן. אם יש משהו שלמדתי לאחרונה זה כמה קל לשקר, כמה קל לזייף. לדקלם מונולוגים מוכנים מראש בהצגה ששיחקת ותשחק עוד מאות או אלפי פעמים. התבנית כבר מוכרת, אתה משופשף ויודע בדיוק את הרגע שבו שמים חזק ומתי תתרום לך חולשה, איפה מרימים את היד ואיפה נשכבים על הריצפה ומשתוללים כמו ילד. אתה יודע איפה לחפור, כמעט בכוח, כדי שישברו מולך, ובכיס הכנת לך מראש את הדבק שתשלוף ברגע הזה כדי להדביק באופן שיטיב עימך. כל כך קל להכנס למיטה ולטעון שאתה עירום, הבגדים שמפוזרים על הריצפה מסביב נראים אמינים, אין סיבה לחשוד שאתה לבוש. לבוש טוב, שכבות על שכבות, חם ונעים לך. מוגן.
ואתה מביט בי ככה, זה מבט מוכר. הביטו בי כך בעבר, אפילו בשבוע שעבר. מנשק לי את הצוואר, חופן את החזה. אתה אומר לי דברים יפים. דברים יפים דינם להיות שקריים. שקרן. שקרן. שקרן. זה לא הוגן כלפיך אבל אתה חייב להודות, גם אתה כמו כולם מכיר את המשחק.
בלילה מתחת לשמיכה שלי, אני כבר לא מסוגלת לבכות על כלום. אטימות ונתק. אני ישנה מספיק ובשלווה, קשה לי למצוא איבוד שראוי ללכת בו. אני מטפחת הרגלים ישנים שמדמים מוות מוחי. אתה קצת מיואש אני רואה, אין לך מושג מה עושים עם זה. אתה מבקש- אל תאבדי אמון. כאילו בקשה כללית, זה בעצם לא קשור אליך, זו דאגה לשלומי. תאמיני כי אחרת תתפוררי. אבל זה כן קשור אליך, למחשבות שכביכול רצות ורוצות בי. אני שואלת את עצמי, זה דרש אימון? כמה פעמים השתמשת במשפט הזה? ובכמה פעמים באמת רצת ורצית? בכמה מהן בסך הכל ריצית? כמה פעמים פתחת את הפה, הצמדת אישה לקיר, אחזת לה בשיער, נצמדת אליה ואמרת משהו מתאים וריקני?
אתה ילד יפה מדי, אני מרגישה קצת זקנה ומכוערת לידך. נגעת לי בלב. אני אגיד משהו שלא אומרים ואתה תצחק עלי. קודים חברתיים! אני צריך ללמד אותך. את כל כך מצחיקה, לא אומרים כזה דבר. תלמד אותי, תעשה ממני כזו שמבינה ענין. שיודעת לנוע בינכם. שיודעת להבין מי נע בתוכה ומאיזו סיבה. לא הבנתי למה היה צורך לשקר לי, אף פעם. אולי כדי שאשקר חזרה.