רגרסיה

מכל הדברים שלמדתי להרגיש השנה רעב הוא המועדף עלי. חור בקיבה שמתחנן להתמלא. אני מתעלמת מקרקורי הבטן והולכת מסביב. מרווה צמא דמיוני, מעשנת עוד סיגריה עוד סיגריה עוד סיגריה. לעולם לא אגמל. שום דבר ממה שיש לי להציע לא סותם אותו, לא משתיק אותו, הוא רעב רעב רעב. עכשיו. אני נכנסת למיטה, שוכבת על הבטן, מתכסה בשתי שמיכות ומשאירה את העיניים פקוחות. מכניסה ידיים לתחתונים, משוחחת עם גברים מזדמנים שעבורם אני מנת היום. לעולם לא אסלח לך על שהייתי עבורך טרף. על זה שהיית נואש ורעב כמו כל אחד אחר, כמוני. חלש ורעב. אבוד ורעב. גווע. בראש שלי אתה סוטר לי, כמו מי יודע כמה פעמים בעבר, ואני לא שותקת ומביטה בך בלי לזוז, אני לא מנשקת אותך ולא נופלת על הברכים, אני לא יורדת ללקק או למצוץ ולא אומרת לך אדוני או אהובי או מילים מלוכלכות אחרות כמו אלו. אני מניפה את היד שלי ומנחיתה אותה על הלחי שלך. חזק חזק. כואב. משביע. אוותר גם על ארוחת הערב.