באמת גדלתי איתך, זו לא היתה שאלה של זמן, למרות שהגיל גם הוא השתנה מעת לעת. אולי נכון יותר יהיה להגיד שנבנתי איתך, מאפס. בניתי אני-סודית. קצת יותר מעשור שמבחוץ זה נראה מת ובפנים זה היה כל כך חי. הבגידה התמידית, ממי שהופיע כשהייתי בתחתית וביקש לשמור עלי. ממי שנאלצתי לשמור עלי מפניו. השקר הגדול ההוא. וזה היה נפלא כי שם קיבלתי את האישור המוסרי לחשוב ולהרגיש אותי, מה שהיה במובנים רבים הבגידה הגדולה ביותר שיכולתי להעלות על דעתי. נקמה. בגידה בהתמסרות, שהיתה הצד שלי בעסקה. כל שניה וכל רגע חסר משמעות הפכו לחלק ממני, מהעולם הפנימי שלי, רק שלי. הייתי שם הכל והכל היה אני, בחוץ היו רק רעשי רקע. גם אתה. לא איפשרתי לזה לחדור, לא איפשרתי לך לחדור. הייתי אני ואני ואני. וזהו. היה בזה משהו מאוד רומנטי בדרך מגלומנית כלשהי, רומנטיקה שלי מול עצמי. אני כאן, אני סוד, אני קסם.
ובגלל זה היום אתה כל כך כועס ואני כל כך עוטפת. אתה שבע ומבקש עוד מנה, ואני חולקת איתך את הפירורים שלי. אני אומרת לך אני אעשה הכל בשבילך ורואה איך אתה מתכווץ. זו האמת, אתן לך הכל אם זה מה שתבקש, אתה חשוב לי, אתה יקר לי. היית בשבילי כל כך הרבה, היית לי אני עצמי. ואולי תהיה לנצח, עבורי. ומאז פברואר בכל פעם שבה נשכבתי לצידך במיטה וליטפתי אותך, הכרתי לך תודה. היית שמים, אדמה וים, אבל אני אסטרונאוטית, זוכר? את כזאת אסטרונאוטית, מעופפת. איפה הראש שלך? אז לא שם הוא היה, לא בבית. טסתי רחוק משם, אלי.
ועכשיו שם בדיוק באותו הבית שהיה שלנו, אישה אחרת מבשלת את ארוחת הערב. ישנה על המיטה שלי. מחבקת ומנשקת אותך. מאכילה את החתולים שלנו. ומה היא יודעת עליך? כבר יצאת? כבר סיפרת לה איפה כואב? כבר לימדת אותה איך זה כשכואב? אישה אחרת, מאוד מאוד אחרת. בלונדינית, תווי פנים חזקים ויציבים, קשה להתבלבל, זו בהחלט לא אני. כבר שברת? כבר הרסת? כבר עוררת בה התנגדות? כבר שלחת אותה למרוד? או שמוקדם מדי?
קצת יותר מעשור שהחיים לצידך היו נפלאים ובלתי נסבלים בעת ובעונה אחת. אני לא כעסתי עליך, עשית מה שאתה יודע ובדרכך הממיתה איפשרת לי לחיות. אני כבר לא כועסת גם עלי, אם אי פעם באמת כעסתי, אולי כל ההלקאה העצמית הזאת היתה שקר שעשה לי נעים. אני לא מרגישה אשמה ולא עצבות. לא על הבגידה ולא על הנטישה. אני יודעת שאתה קורא, ראיתי. תודה. תמשיך.