אני חושבת שזה כל מה שיש לנו. בקשה, אולי תחנונים, לזעזוע. לטלטול. אנחנו מחפשים באובססיביות אחרי אושר שאפשר להשחית. כמו בכל ביקור עם הילדות שלי בסופרמרקט, תמיד נצא משם עם חבילת פלסטלינה חדשה, יפה, טריה, בצבעים ברורים, מופרדים וריחניים. חצי שעה מהרגע שנגיע הביתה ויש לי גושים חומים שכמעט בלתי ניתן להסיר על השטיח והספה. וזו אכזבה, זו הרי היתה חצי שעה שבה היתה לי תקווה גדולה, אולי נפסל חתול או בננה, אולי נעשה עם זה משהו יפה. נצלם, נעלה לפייסבוק. משהו להשוויץ בו. ומה עכשיו?
ואז אני מוצאת את עצמי, שוב, משפשפת בכעס, בגועל, באשמה, מסירה את הפיסות הדביקות הנוראיות האלה, שרק לפני כמה רגעים קניתי בעצמי, מתוך אמונה שלמה שיהיה בסדר. פלסטלינה בוגדנית, או ידיים בוגדניות, או גם וגם. בכל אופן אין כאן סוף טוב, אף פעם לא היה. אבל מילא סופים- הם מציעים לך הרבה יותר משברון והרס, הם תזכורת, שיעור. הם כאב מתוק שמלווה את התהליך הבלתי נמנע ושמו התבגרות. ועם הזמן, הם גם הופכים לאבני דרך. מילא הם, שעושים מה שהם יודעים הכי טוב, ועושים את זה כמו שצריך. מה עם ההתחלות? מה עם הלב שנוזל על הסדינים, נספג בהם, אתה מתהלך כמו שיכור מפזר מילים שמתישהו באמצע כבר יבוא לך להקיא מהן ובסוף כל כך תתבייש בהן, אבל עכשיו בהתחלה אתה מכור אליהן כאילו הן מציעות לך משהו שעוד לא נגעת בו. מה איתן? כשאתה מביט בזוג עיניים שמתחננות שתאמין שהן מביאות איתן בשורה, עטוף בתוך זוג ידיים שמנסות לכפות עליך שייכות, לכפות גם על עצמן. מחליף נוזלים שמהולים במסרים תת הכרתיים מרגשים מרגיעים כמו לשחות בתוך שלולית של סירופ שוקולד סמיך סמיך מתוק כמו גן עדן ובא לך לטבוע בתוכה ולהיחנק. אתה מדחיק את המשמעות של להיחנק, אתה מקשט את להיחנק בלבבות ונצנצים. דביל ומאוהב. ומשהו שולח לך תזכורת, סימן משמים אם תרצו, כל זה נועד להתרסק. זו המטרה, בשביל זה אנחנו כאן. כדי לחיות את זה ולכעוס על זה, כדי לשנוא את זה, כדי שאיפשהו בין ההתחלה לסוף כבר לא תוכל לסבול את זה. אז כן זה באמת כל מה שנהיה, כל מה שיש. אתה מזהה הזדמנות להישבר, אז אתה תופס אותה בשתי ידיים ומטיח את עצמך על הריצפה.
