רגרסיה

תכונה מרגיזה מאוד

מצאתי קול פנימי שאומר לי לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לסתום את האף וללכת. פשוט להמשיך ללכת. ללכת וללכת וללכת, לכל מקום, עם כל אחד. להתקדם, גם אם העיר סביבי עולה בלהבות וגם אם אני בשדה פורח. להרגיש, בכל מחיר. לא להרגיש כמו שאני יודעת, אטום וממוקד, טיפש ועיוור. להרגיש- הרבה ומפוזר. להרגיש מרכז העולם, פתיתים של תשומת לב, רגעים.

כמו להאכיל את הדג באקווריום של המשרד, כל כולך מרוכז בו, אכפת לך ואתה דואג- שלא תתן לו יותר מדי או מעט מדי. אתה בוהה בתנועות הפה הדגיות הרעבות שלו בולעות את המזון יחד עם המים, בלי אבחנה מה הבאת איתך ומה שלו מהבית. אתה בטוח שהוא אסיר תודה. זה תפקיד חד פעמי שלקחת על עצמך רק היום, מחר תעשה את זה פקידת הקבלה או מישהו אקראי אחר שהקדים, שהמחשב שלו מעבד את נתוני אתמול-שלשום או כזה שפשוט צריך הפסקה, כי נגמר לו האוויר. נחנק.

דממה מתחת לשמיכה ודממה בלב. אני סופרת את המרחק שנפער ביננו ברגעים, ימים ושבועות. בשקרים קטנים ושתיקות רועמות, סופרת געגוע שהופך מבלתי נסבל לדרך חיים. דממה מחייכת לי מהמקרר, דממה שולחת לי אותות מצוקה מהארנק. תספרי אותי, תמני אותי, תשקלי אותי, תמדדי אותי, תדעי אותי בדיוק. אחת שתיים שלוש אני נחנקת. ארבע חמש שש אני מבולבלת. שבע שמונה תשע אני מפחדת. כשאגיע לדו ספרתיים כבר לא תהיה איתי אבל הדממה תהיה אותה דממה, המחנק אותו מחנק, הבלבול אותה בלבול והחרדה אותה חרדה. אני אמשיך לדקלם בלי קול תשעים ושמונה תשעים ותשע מאה, אני אחכה שתצא ממני ויצא גם כל השאר. ריכוז וקשב, עבודת נמלים, הרחבה הדרגתית של החור מאה ואחת מאה ושתיים. ניסיתי לראות אותך והנה אני במאה ושלוש. השתעשעתי בלהראות אותי מאה וארבע. זה יותר מדי אז נתקזז. מאה ושלוש מאה ושתיים מאה ואחת. עבודה בלתי אפשרית.

געגועים לכעס שרותח ומבעבע מולי, כעס חיי שזז ומתפתל משפריץ על הקירות נוזל על הריצפה ותמיד מגיע אל העור שלי, מתנגש בי מפליא בכוויות. געגועים לצינוק שממנו אי אפשר לצאת ואליו איש לא יכול להיכנס, להתנוונות יעילה ומהירה, לצליל גירוד הקירות עם הציפורניים. געגועים לשגעון שמנכסים עבורי ואני מחבקת, מאמצת, מקבלת. כזה מן שגעון משוגע, לא מאופס, לא יודע להבדיל בין טוב לרע. לא יודע שהוא רע. געגועים לתלות מוחלטת שהיתה לי כמו חופש. געגועים לבדידות בלתי אפשרית שהיתה לי סכין.

"אני מתגעגע אליך

ואני לא אומר את זה רק כי אני צריך להשתין"

הייתי אז רחוקה מאוד וחסרת יכולת תנועה והפגישות ביננו חייבו תכנון מקדים, תמרון של המציאות וזמני המתנה ארוכים. געגוע. כל הזמן געגוע.

ועכשיו אני קרובה, ואתה רוצה לבוא אז אתה בא. אומר אני בא, ובא. פשוט בא. אתה מכיר את הדרך, אתה מכיר את השכנה הזקנה המשוגעת, אתה יודע איפה קל למצוא חניה. יש לך מפתח. אתה בן בית. אתה שייך לכאן. אתה בא ואני יושבת לרגליך על הריצפה במקלחת, מחכה שתשתין. הטלפון שלך מצלצל בחדר השינה ואני נזכרת בבדיחה מעידן אחר. בולעת צחוק (הוא טעים רק כמעט כמו השתן שלך, אבל גם הוא בסדר). מחבקת געגוע.

אלו ימים חדורי מטרה הנגועים בעיקר בחצית גבולות. כמו לאסוף קרשים למדורת ל"ג בעומר. אני מבקרת בכל פינה בעיר, מפרקת את הרהיטים של אמא ואבא ומרימה לפנות בוקר את אלו שאספו השכנים. שיהיה מספיק, שיהיה יותר מדי אם אפשר.

ההכנות לקראת בוא ה, מתישות. מה אני עושה? בעיקר בעיקר מחפשת חברה, מחפשת חברה כי יגיע היום שבו כולם ישבו סביב האש עם אלו ששלהם ואני יודעת, זה ירגיש חסר. 

ובכל זאת כשאני רואה אותך נעלם שם לתוך התהום שלך הדבר היחיד שבא לי לעשות זה להניח הכל, להרפות, לוותר עלי. ובראש שלי אותו משפט שחוזר על עצמו בלופ אינסופי, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה. 

התמכרות לכאב, התמכרות לתקתוק המתמיד. התמכרות לחיפוש, ריגוש, לאגרוף בבטן. לצריבה על העור, למאבק בחרדה, לניצחונות קטנים, לכשלונות מטלטלים. התמכרות למקומות מסתור, למחילות קטנות קטנות, התמכרות לצפיפות. התמכרות לאין-חופש, התמכרות למרדף אחרי החופש, התמכרות לחופש. התמכרות לצליל שקשוק המפתחות, לצעד הראשון שמוביל אותך מחוץ אל מפתן הדלת, להצצה אחרונה חטופה במראה. לתקן את האיפור. התמכרות ללהרוס את האיפור.

התמכרות לשנאה עצמית, לאהבה עצמית, לפער. ללא כלום בין לבין, לערבוב הבלתי פוסק, לניסיונות להיטמע. התמכרות לבלאגן, לרעש, ללכלוך. התמכרות למתחת למשהו, להחזיק יד למישהו, לעצום עיניים ולאחוז חזק. עיוורון ממכר. מתמכרים אליו. התמכרות ללא לראות, לא לדעת, לא להבין. התמכרות לקול בפנים שאומר אז מה? אז מה? אז מה? אז כלום. מה זה משנה, הכל בסדר. גם כלום זה בסדר. העיקר שאתה זז. לסודות. סודות כמוסים. התמכרות למקומות שחבויים טוב כל כך, מסווים תחת ערימות של קשקשת ויסורי גמילה. סודות מטונפים, מטהרי אוויר ושפשוף מתמיד. כמוסים מטונפים כל כך שהם לא שלך, הם לא יכולים להיות שלך, של מי הם יכולים להיות אם לא שלך? רק כאן, רק ככה. לחשוב, להרגיש, לדבר, לעשות דברים שהם לא אתה. התמכרות לזה לא אני, התמכרות למי אני. המתמכרות לזה אני? זה אני שהיה כאן עכשיו? לעטוף מהר מהר בעיתונים ישנים, לדחוף לשקית, להעלות לבוידם. זה לא אני, זו התמכרות לאני בכלל הייתי במקום אחר. התמכרות למקומות, איקסים על המפה, חיי נדודים, לב שהולך לאיבוד. התמכרות ללהיות טוב, לא הכי טוב שאתה יכול, לא טוב-מוצלח. להיות טוב, התמכרות לקולות כמו הוא אדם טוב, זה מה שהוא. והוא, בטח אין לו סודות כמוסים, ויש כאן ריח של סבון. התמכרות ללהרגיש, צביטה. שריטה, עקירה. התמכרות לבלבול, לטקסטים שאי אפשר לחזור לקרוא. התמכרות להתמכרות מתחת לפני הקרקע, להגנבה נונשלנטית של מנות קטנות בחזיה. ללמה עשיתי את זה? לתחושת גועל כי עשיתי את זה, לתחושת גועל בזמן שעושים את זה, לתחושת גועל כשזה עולה בך ואתה מבין שאתה הולך לעשות את זה. מזל על ההתמכרות לשתיקה. מזל על ההצגה.

מתוך הספר "אנשים שעולמם שלם". אל תחפשו אותו בספריה, הוא אצלי. 

בחודשים האחרונים הופיע כאן אחד יפה ומוצלח. אולי יפה ומוצלח מכדי להיות אמיתי. אז הקסם הזה מסתובב סביבי במעגלים עקשניים, ויש משהו מאוד נעים בנראות הלא מוכרת הזאת. להתנשק ברחוב על ספסל בבית קפה במסעדות על החוף בקניון בבית החולים מול תחנות רכבת בהופעות. במציאות. ללכת יד ביד,

ב מ צ י א ו ת.

להרגיש כאילו זה מדבק, הקסם. להרגיש כאילו אנחנו הכי יפים ונוצצים בחלל הזה. ואני, קצת כמו מכשפה רעה, רוקחת את מיטב השיקויים מספר המתכונים.

מה אתה עושה כאן? ולמה אני? ומה יהיה איתך? מכשפה מרושעת, שהודפת ומחבקת בו זמנית, מסננת קללה עולה על המטאטא ומסתלקת. ובא לי לעטוף ובא לי לברוח. בא לי לאהוב. אני רוצה נורמלי. אני לא רוצה נורמלי. אני רוצה ולא רוצה הכל. איזו חמדנות.

אני יורה אותן אחת אחת, אמיתות מתוך המדריך לאיש היציב. הנה אני גרושה עם שני ילדים ואתה רווק צעיר יפה חכם מוצלח ונחשק. על מה ולמה?

ואחריהן אמיתות הגילוי הנאות. הנה אני מתנהלת לי במקביל בעולמות אחרים ואוהבת עד כלות הנשמה במקומות שזרים לך ומפחידים לך ואתה רווק צעיר יפה חכם מוצלח ונחשק. על מה ולמה?

ולבסוף אני עוברת לאמיתות מהבטן. הנה אני חצי משוגעת, כלבת אשפתות, מחפשת צרות, קופצת מצוקים, מתאבדת על החיים, חובבת שוליים ולאחרונה, כך גיליתי לך, אפילו מתנסה בתפקיד המתבקש - זונת הביבים ואתה רווק צעיר יפה חכם מוצלח ונחשק. על מה ולמה?

והוא אומר את מיוחדת.

ואז אני חושבת, אולי הוא בכל זאת מאותו המקום. עיוור למציאות, ודווקא לא למציאות שלי, כפי שקל לציין בפניו בכל מסע הפחדה מייגע מחדש. עיוור למציאות בדיוק-כמו-שאני, לא לא-מבין. מבין הכל, אבל קופץ, גם הוא.

ומכל זה נשארתי בעיקר עם סקרנות. הדבר הזה שאתה שם, בכל מני שם, איפה שאני לא ואחרות כן. אז תביא איתך את הסכין שאף פעם לא יצאה כאן. תהיה, בלי העיניים האלה. זאת עבודה רצינית, תתלבש בהתאם. וכשתכנס הנה בשקט לפנות בוקר, כשאתעורר מרשרוש המפתחות, ארצה להתכווץ ולא להתרחב. תשלח את הידיים החוצה, תכניס את הבטן פנימה, תוריד את הלב לכיוון התחתונים. ככה כמו רובוטריק, תשתנה לי מפחיד ואכזרי. אני לא מצליחה לזכור מתי היית זר ולא אהוב כל כך.

ההרגל המגונה הזה, לספר לעצמך סיפור. לעגל קצת בפינות, לרפד את הקצוות. לספר לעצמך משהו שאתה יכול לחיות איתו, בית ראוי למגורים, אוויר ראוי לנשימה. משהו על אהבה, משהו על מגע העור בעור. התאמת המציאות למציאות. צנזורה של הרגש, טיהור של השפה. הלכלוך מתחת למיטה, מתחת לשטיח, מתחת למתחת של המתחת של האמת. הלכלוך לא נוגע בך, ואם הוא נוגע אז יש מים ויש סבון ויש דרך לסובב את הכל לכל הכיוונים עד שיוצא משהו חדש נקי עם ריח של בולשיט. ככה מריחים היום פרחים. תתקרב, תנשום.

ואולי ככה עובדת אהבה עיוורת, אף פעם אין באמת את מי לאהוב ותמיד רואים יותר מדי טוב אבל מעדיפים לסגור את הפה. נתלים על פנטזיה, בצורך, בלא לחשוב. בלהיות קטן קטן, בלהיות חפץ, עם העמימות הזאת באוויר. זה לא רעב, זו ריקנות. זה לא כאב, זה הנסיון הנואש לכתוב סיפור שבו אתה מרגיש והוא מרגיש ויש סיבה לכל זה, ויש תועלת בכל זה, יש לך מטרה. אתה לא בזבוז זמן. אתה חי את הרגע הזה במלואו, אתה מוצף בו. אתה אפס, כלום, זה מטלטל. אתה בובה קטנה וחמודה, זה מקסים. אתה זונה, כלבה, שפחה. מה זה עושה לך? מה זה נותן לך? כמה זה לוקח ממך בזמן שאתה בוחר לעצום עיניים? כל החלקים בך שהופכים אט אט שקופים, אפילו בעיני עצמך. כל החלקים המתאבדים האלה, שכבר אי אפשר לשחזר. איך מגיעים לפה? איך יוצאים מפה?