רגרסיה

מה לי ולמניירות בדסמיות. אמר, אז אמר. אז מה אם אמר? עשה, אז עשה. אז מה אם עשה? אני כועסת, אז אני כועסת, אז מה אם אני כועסת? 

אז

מה

אם

אני

לא

מבינה

שום

דבר.

שום דבר גם לא מבין אותי. ואף אחד לא מבין שום דבר, גם לא (רציתי לכתוב "בטח לא"- אבל איזו חוצפה זו תהיה) אתה. 

אז מה לעזאזל אתה עושה? אתה יודע? אתה משועמם, אדוני?

אולי אתה מבולבל, אדוני?

אנחנו זוכרים מי אני ומאיפה באתי,

א ד ו נ י? 

קצת מטריד אותי שלמרות הנכות הבדסמית הזאת שאני מנסה לטפח ולהעצים לאחרונה כי כוסאומו נמאסתם חבורת אינפנטילים דפוקים בשכל, אתה אומר תזחלי- והגוף משליך את עצמו אל הריצפה.

אני חושבת על האדם הזה שהיה החבר הכי טוב שלי לפני יותר מעשור. זה שהגיע אל החיים הקודמים שלי ושלף אותי משם, בשיא הטבעיות. הודיע מה צריך לעשות ואז עשה. הוא הלך אל הדירה שבה גרתי עם מי שהיה אז בן זוגי, לקח את הדברים שלי והעביר אותם אל הדירה שלו. עכשיו את כאן, תכירי- בית. זה הבית שלך. ואני צועדת פנימה מהוססת, עוברת את מפתן הדלת, נכנסת לחדר השינה.

זה התחיל ברגע-לא רגע, אחרי חודשים של שיחות. כשהוא אמר לי בואי אז באתי, הרגשתי שלמישהו אכפת.

עשר שנים שהוא אומר בואי ואני באה, הגבולות מצטמצמים, אני מצטמצמת. מדי פעם הוא תזכר אותי- את בת מזל. מדי פעם רטן- תמיד ידעתי שאת לא מתאימה. אני באמת לא מתאימה, התבנית הזאת תמיד היתה זרה לי, אבל מנגנוני ההישרדות הזדעקו, על מה אתה מדבר? אני מתאימה. אני מתאימה! אני מתאימה לכאן, אני מתאימה לך, אני מתאימה לזה. אני מתאימה לכל מה שאתה רוצה וצריך. זה היה נוח והיה לי מזל, מזל גדול, שהוא הופיע. כי מי יודע מה היה קורה איתך היום? הוא היה מהרהר בקול, מי יודע איפה היית היום בלעדי?

עשור לקח לי לעזוב, בתחושה שאני משאירה את המזל מאחור. בידיעה שאני הולכת אל התופת.

ועכשיו כשאני כבר כמעט כמעט שם אני מרגישה שאני הולכת אל החופש והשקט ומשאירה את התופת מאחור. אני לא מבינה באיזו נקודה בדיוק בחודשים האחרונים זה קרה. אולי המאורעות האחרונים אולי זאת החלטה משלי, אולי כדאי להאמין באופציה השניה. לא מצילים אותי יותר, אין צורך. בשביל מה יש לי אותי?

התקופה הזאת, חודשים של ריצה מעגלית שכזו סביבי. להבין מה אפשר להרגיש כלפי אם בכלל, להבין מה אפשר לחשוב עלי במקומות שבהם אני במפתיע, ככה פתאום כאילו משום מקום, מרגישה נוכחת. אולי לא בכאילו, השמים נפתחו וזרקו אותי פנימה. קהל. נדחפתי בתור ואני מתעקשת שיפנו לי מקום. שמישהו יקום. שיהיה לי כיסא. משמעות. אז אני הולכת קצת קדימה, קצת אחורה, מרימה מכסה, בוררת תכולה. עושה סימנים עם הידיים, מזיזה את השפתיים. תזוזו לי מהדרך. תנו לי לעבור, אני כאן. תראו אותי. תסתכלו עלי. תקשיבו לי. אני באמת בינכם. אני כאןכאןכאן.

חודשים כאלה, נפגעת, פוגעת. מושיטה יד ואז בורחת כדי להסתתר. בודקת אם מישהו מחפש אותי. מחפשת מישהו שיחפש אותי. מחפשת אותי איתו. לא יודעת מה מצאתי. מה אני מרגישה כלפי מה שמצאתי, מה אני מתכוונת לעשות בזה. אני לא יודעת- מה עושים עם זה? באמת לא יודעת. לא יודעת אמיתי, כזה שדעתו משתנה בכל שניה שעוברת עשרות פעמים, לא יודעת שלא יודעת. לא מצליחה לדעת. מה עושים עם זה ומה זה צריך. מה עושים איתי הזאת, איפה יהיה לה טוב? איפה יהיה לה רע? איפה יהיה לה טוב רע? או אולי רע שהוא דווקא טוב? מה נכון לי?

אני מרגישה שאני עוברת עכשיו תהליך שאשה נורמלית עוברת איפשהו בגיל ההתבגרות. מרד נעורים. דווקא. דווקא! דווקא עכשיו, דווקא ככה. דווקא מתוך הבילבול הזה. דווקא עם להרגיש בלהט. דווקא עם להתרסק. דווקא.

והשפיות מרגישה כמו משהו שהולך וחומק אבל מתייצב בו זמנית. הבגרות גם. הלב לא. הוא עמוק בענייניו. אחר כך הוא יחזור לסגור איתי דין וחשבון. אולי ישב בפינה, יבנה סביבו חומות. הוא ינקום בי איכשהו זה בטוח. 

ולבד. אומרים לי- זה יהיה לך טוב. לגמרי לבד. לא חצי לבד. לא לבד בתוך הלא לבד. פשוט לבד כזה, לקום בבוקר במיטה ריקה בבית ריק ולדעת שאין למי לפנות ואין עם מי לדבר. זה הם אומרים, יעשה לי טוב. את זה אני צריכה בעצם, כדי לשחרר את הילדה ולגדול. לבד. 

ואני חושבת על להיות גדולה וחזקה. ובא לי לבכות. וסוכריות. 

כל מי שבעד ריסטרט למציאות שירים את היד?

החיים סוגרים עלי...

מה אני בלי כל זה.

לא, לא שאלה של ערך שמראש נמצא בסימן שאלה.

מה ומי ולאן ואיך וכמה ולמה. אפילו למה. למה אני בלי כל זה.

בלי עולמות שמתמוטטים עלי. בלי עולמות שמנסים לבלוע אותי. בלי עולמות אבודים משלי עם כוחות כבידה חזקים משלי. בלי כל זה.

מי אני, אם אני לא מקופלת ומסודרת בתוך מזוודה. ולמה אני. מה עושים בזה. ולמה עושים את זה. ומה עושים 9בלי זה. ולאן הולכים.

עם מי. איך. מתי.

אולי לבד. בטוח.

ואיך זה, שמחלחל. איך זה שמרעיל. איך. איך זה בלעדי.

מה הוא יעשה עם כל זה. מה אני אעשה עם כל זה - אבל לא אצלי.

להיחטף על ידי זה

לברוח מזה

להתנוון על ידי זה

לברוח מזה

להתפוגג על ידי זה

לברוח מזה.

ברור מאליו.

כל החיים מזייפת שיגעון ופתאום הוא מתמקם ולוקח שליטה על הגוף. גם את/ה יכול/ה.

"כבר גילית לי מי את, את לא יכולה לעבוד עלי"

(עושה בדסמ חמוד מדי)

"בואי לישון" הוא אומר לי

"באתי הנה בגללך".

אני משפשפת בחריצים בין הבלטות. 

באים הנה זרים, אני מסבירה. זרים, הם באים אלי.

כבר בדרכם, אולי עם פרחים

אולי עם שוטים. אולי זה רק זעם שצריך להניח ולהסתובב, חף ממניירות כלבה-זונה. זה רק אתר איסוף פסולת. שלום וביי.

וזה לא נעים. וזה נעים.

רגליים מטונפות שאני לא יודעת לנקות, מדים שדבק בהם הריח

והצעדים שלהם-שלוליות של בוץ.

כתמים גסים

שמחלחלים אל הצנרת, נצמדים אל הדפנות

והבית עולה על גדותיו.

הם כולם, כל כולם זרים,

גם אתה קצת זר

תחשוב איך החיים היו נראים לו הייתי מנקה לכבודך

תחשוב תחשוב, 

על ברק בריח לבנדר

הרגלים קצת שונים

אורחים רצויים.

"בואי לישון"

ובין הבלטות, עדין פסים שחורים

עיניים פקוחות-עצומות-פקוחות

ראש חושב-חולם

רגלים פתוחות-סגורות

לב פועם-מדמם

אקונומיקה.

הנסיון לכתוב משהו בהיר וברור בלי לגלוש לא ממש עובד.

משהו אמיתי ונקי.

לא מצליחה לזקק לשם בלי לבלבל את השכל. 

למה אני לבד במקום הזה? בחלל הזה. בתוך הריק הזה. איך המערבולת לא גוררת פנימה עוד ועוד ועוד?

ומה בינתיים?

ספרתי את השעות שעברו עד שנגמרו לי האצבעות בפעם השניה. ואז את הימים, ואת השבועות והחודשים והשנים. הנוף משתנה, גם הבשר, לא אני, אני תמיד אני. כאן זה לא משנה איך אני, רק מה אני.

אבל שום דבר נוסף לא טובע סביבי. הכל צף. אף אחד לא נסחף אלי לקרקעית, מנופף בידיים, צורח, מנסה להתנגד. אני כבר מזמן לא מתנגדת, אני צריכה שיתנגדו בשמי.

מצמידה את הפנים אל הזרם, לא נסחפת.

משהו צריך לעשות. מתישהו, איפשהו קורים דברים. אנשים נושמים שלא דרך בלון חמצן.

יש להם משלהם. אולי הם לקחו לי את שלי.

אני חושבת שאולי כדאי שוב להפסיק לחשוב. אולי כדאי לי לגנן. אולי כדאי לי לנגר. מה פתאום לכתוב.

אולי כדאי לי לזרוק אבנים רחוק, לקוות שיפגע. להעביר את הזמן.

הסחות דעת.

אולי כדאי לי לבשל.

לשטוף. לאסוף פירורים. יש לי שואב אבק.

יש לי מכונת כביסה.

יש לי מדיח כלים.

יש לי הכל כאן. אבל כלום.