התקופה הזאת, חודשים של ריצה מעגלית שכזו סביבי. להבין מה אפשר להרגיש כלפי אם בכלל, להבין מה אפשר לחשוב עלי במקומות שבהם אני במפתיע, ככה פתאום כאילו משום מקום, מרגישה נוכחת. אולי לא בכאילו, השמים נפתחו וזרקו אותי פנימה. קהל. נדחפתי בתור ואני מתעקשת שיפנו לי מקום. שמישהו יקום. שיהיה לי כיסא. משמעות. אז אני הולכת קצת קדימה, קצת אחורה, מרימה מכסה, בוררת תכולה. עושה סימנים עם הידיים, מזיזה את השפתיים. תזוזו לי מהדרך. תנו לי לעבור, אני כאן. תראו אותי. תסתכלו עלי. תקשיבו לי. אני באמת בינכם. אני כאןכאןכאן.
חודשים כאלה, נפגעת, פוגעת. מושיטה יד ואז בורחת כדי להסתתר. בודקת אם מישהו מחפש אותי. מחפשת מישהו שיחפש אותי. מחפשת אותי איתו. לא יודעת מה מצאתי. מה אני מרגישה כלפי מה שמצאתי, מה אני מתכוונת לעשות בזה. אני לא יודעת- מה עושים עם זה? באמת לא יודעת. לא יודעת אמיתי, כזה שדעתו משתנה בכל שניה שעוברת עשרות פעמים, לא יודעת שלא יודעת. לא מצליחה לדעת. מה עושים עם זה ומה זה צריך. מה עושים איתי הזאת, איפה יהיה לה טוב? איפה יהיה לה רע? איפה יהיה לה טוב רע? או אולי רע שהוא דווקא טוב? מה נכון לי?
אני מרגישה שאני עוברת עכשיו תהליך שאשה נורמלית עוברת איפשהו בגיל ההתבגרות. מרד נעורים. דווקא. דווקא! דווקא עכשיו, דווקא ככה. דווקא מתוך הבילבול הזה. דווקא עם להרגיש בלהט. דווקא עם להתרסק. דווקא.
והשפיות מרגישה כמו משהו שהולך וחומק אבל מתייצב בו זמנית. הבגרות גם. הלב לא. הוא עמוק בענייניו. אחר כך הוא יחזור לסגור איתי דין וחשבון. אולי ישב בפינה, יבנה סביבו חומות. הוא ינקום בי איכשהו זה בטוח.
ולבד. אומרים לי- זה יהיה לך טוב. לגמרי לבד. לא חצי לבד. לא לבד בתוך הלא לבד. פשוט לבד כזה, לקום בבוקר במיטה ריקה בבית ריק ולדעת שאין למי לפנות ואין עם מי לדבר. זה הם אומרים, יעשה לי טוב. את זה אני צריכה בעצם, כדי לשחרר את הילדה ולגדול. לבד.
ואני חושבת על להיות גדולה וחזקה. ובא לי לבכות. וסוכריות.
