אני חושבת על האדם הזה שהיה החבר הכי טוב שלי לפני יותר מעשור. זה שהגיע אל החיים הקודמים שלי ושלף אותי משם, בשיא הטבעיות. הודיע מה צריך לעשות ואז עשה. הוא הלך אל הדירה שבה גרתי עם מי שהיה אז בן זוגי, לקח את הדברים שלי והעביר אותם אל הדירה שלו. עכשיו את כאן, תכירי- בית. זה הבית שלך. ואני צועדת פנימה מהוססת, עוברת את מפתן הדלת, נכנסת לחדר השינה.
זה התחיל ברגע-לא רגע, אחרי חודשים של שיחות. כשהוא אמר לי בואי אז באתי, הרגשתי שלמישהו אכפת.
עשר שנים שהוא אומר בואי ואני באה, הגבולות מצטמצמים, אני מצטמצמת. מדי פעם הוא תזכר אותי- את בת מזל. מדי פעם רטן- תמיד ידעתי שאת לא מתאימה. אני באמת לא מתאימה, התבנית הזאת תמיד היתה זרה לי, אבל מנגנוני ההישרדות הזדעקו, על מה אתה מדבר? אני מתאימה. אני מתאימה! אני מתאימה לכאן, אני מתאימה לך, אני מתאימה לזה. אני מתאימה לכל מה שאתה רוצה וצריך. זה היה נוח והיה לי מזל, מזל גדול, שהוא הופיע. כי מי יודע מה היה קורה איתך היום? הוא היה מהרהר בקול, מי יודע איפה היית היום בלעדי?
עשור לקח לי לעזוב, בתחושה שאני משאירה את המזל מאחור. בידיעה שאני הולכת אל התופת.
ועכשיו כשאני כבר כמעט כמעט שם אני מרגישה שאני הולכת אל החופש והשקט ומשאירה את התופת מאחור. אני לא מבינה באיזו נקודה בדיוק בחודשים האחרונים זה קרה. אולי המאורעות האחרונים אולי זאת החלטה משלי, אולי כדאי להאמין באופציה השניה. לא מצילים אותי יותר, אין צורך. בשביל מה יש לי אותי?
