מתוך הספר "אנשים שעולמם שלם". אל תחפשו אותו בספריה, הוא אצלי.
בחודשים האחרונים הופיע כאן אחד יפה ומוצלח. אולי יפה ומוצלח מכדי להיות אמיתי. אז הקסם הזה מסתובב סביבי במעגלים עקשניים, ויש משהו מאוד נעים בנראות הלא מוכרת הזאת. להתנשק ברחוב על ספסל בבית קפה במסעדות על החוף בקניון בבית החולים מול תחנות רכבת בהופעות. במציאות. ללכת יד ביד,
ב מ צ י א ו ת.
להרגיש כאילו זה מדבק, הקסם. להרגיש כאילו אנחנו הכי יפים ונוצצים בחלל הזה. ואני, קצת כמו מכשפה רעה, רוקחת את מיטב השיקויים מספר המתכונים.
מה אתה עושה כאן? ולמה אני? ומה יהיה איתך? מכשפה מרושעת, שהודפת ומחבקת בו זמנית, מסננת קללה עולה על המטאטא ומסתלקת. ובא לי לעטוף ובא לי לברוח. בא לי לאהוב. אני רוצה נורמלי. אני לא רוצה נורמלי. אני רוצה ולא רוצה הכל. איזו חמדנות.
אני יורה אותן אחת אחת, אמיתות מתוך המדריך לאיש היציב. הנה אני גרושה עם שני ילדים ואתה רווק צעיר יפה חכם מוצלח ונחשק. על מה ולמה?
ואחריהן אמיתות הגילוי הנאות. הנה אני מתנהלת לי במקביל בעולמות אחרים ואוהבת עד כלות הנשמה במקומות שזרים לך ומפחידים לך ואתה רווק צעיר יפה חכם מוצלח ונחשק. על מה ולמה?
ולבסוף אני עוברת לאמיתות מהבטן. הנה אני חצי משוגעת, כלבת אשפתות, מחפשת צרות, קופצת מצוקים, מתאבדת על החיים, חובבת שוליים ולאחרונה, כך גיליתי לך, אפילו מתנסה בתפקיד המתבקש - זונת הביבים ואתה רווק צעיר יפה חכם מוצלח ונחשק. על מה ולמה?
והוא אומר את מיוחדת.
ואז אני חושבת, אולי הוא בכל זאת מאותו המקום. עיוור למציאות, ודווקא לא למציאות שלי, כפי שקל לציין בפניו בכל מסע הפחדה מייגע מחדש. עיוור למציאות בדיוק-כמו-שאני, לא לא-מבין. מבין הכל, אבל קופץ, גם הוא.
