רגרסיה

מצאתי קול פנימי שאומר לי לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לסתום את האף וללכת. פשוט להמשיך ללכת. ללכת וללכת וללכת, לכל מקום, עם כל אחד. להתקדם, גם אם העיר סביבי עולה בלהבות וגם אם אני בשדה פורח. להרגיש, בכל מחיר. לא להרגיש כמו שאני יודעת, אטום וממוקד, טיפש ועיוור. להרגיש- הרבה ומפוזר. להרגיש מרכז העולם, פתיתים של תשומת לב, רגעים.

כמו להאכיל את הדג באקווריום של המשרד, כל כולך מרוכז בו, אכפת לך ואתה דואג- שלא תתן לו יותר מדי או מעט מדי. אתה בוהה בתנועות הפה הדגיות הרעבות שלו בולעות את המזון יחד עם המים, בלי אבחנה מה הבאת איתך ומה שלו מהבית. אתה בטוח שהוא אסיר תודה. זה תפקיד חד פעמי שלקחת על עצמך רק היום, מחר תעשה את זה פקידת הקבלה או מישהו אקראי אחר שהקדים, שהמחשב שלו מעבד את נתוני אתמול-שלשום או כזה שפשוט צריך הפסקה, כי נגמר לו האוויר. נחנק.