דממה מתחת לשמיכה ודממה בלב. אני סופרת את המרחק שנפער ביננו ברגעים, ימים ושבועות. בשקרים קטנים ושתיקות רועמות, סופרת געגוע שהופך מבלתי נסבל לדרך חיים. דממה מחייכת לי מהמקרר, דממה שולחת לי אותות מצוקה מהארנק. תספרי אותי, תמני אותי, תשקלי אותי, תמדדי אותי, תדעי אותי בדיוק. אחת שתיים שלוש אני נחנקת. ארבע חמש שש אני מבולבלת. שבע שמונה תשע אני מפחדת. כשאגיע לדו ספרתיים כבר לא תהיה איתי אבל הדממה תהיה אותה דממה, המחנק אותו מחנק, הבלבול אותה בלבול והחרדה אותה חרדה. אני אמשיך לדקלם בלי קול תשעים ושמונה תשעים ותשע מאה, אני אחכה שתצא ממני ויצא גם כל השאר. ריכוז וקשב, עבודת נמלים, הרחבה הדרגתית של החור מאה ואחת מאה ושתיים. ניסיתי לראות אותך והנה אני במאה ושלוש. השתעשעתי בלהראות אותי מאה וארבע. זה יותר מדי אז נתקזז. מאה ושלוש מאה ושתיים מאה ואחת. עבודה בלתי אפשרית.