בבוקר אתה נצמד אלי מתחת לשמיכה. יד אחת אוחזת לי בשיער, השניה עוטפת אותי סביב הבטן התחתונה, אתה מושך אותי אליך. אוסף אותי, מכניס אותי לתוך מה שאתה. קצת מתאים אותי אליך בכוח, כמו פעוט שנמאס לו לחפש את הצורה המתאימה ומנסה להכניס עיגול לתוך אליפסה. זה כואב, שנינו משתפשפים בקצוות.
אתה נצמד אל האגן שלי וחודר. אתה נכנס אלי בזמן שאני מנוכסת אליך ואנחנו יחד. הזמן זז ואנחנו יחד. אנחנו יחד ואין לאן לברוח. אני מוגבלת בתנועה והגוף מוחזק בך, איתך, שלך. ומה שלי?
אתה נכנס ויוצא ונכנס, מניע אותך לכיווני ואותי לכיוונך. כל מה שהיה לי להגיד לך תרם האיסוף מתנוענע, הטלטול מגלגל פנימה מילה מילה מילה והן כולן מתנקזות לזרם חזק ואחיד בכיוון אחד.
אני חושבת עלי לכודה בין הזרועות שלך. לכודה. הצילו.
אני תפוסה מאוד.
אתה נצמד מצמיד
לוחש לי מחשבות מלוכלכות
פתאום אתה גבר ואני ילדה
אני מתכווצת כמו שילדה מתכווצת לתוך גבר. אתה מתנפח להכיל. העור שלך מתוח ודקיק, מתי תתפוצץ?
אולי התכולה גדולה מדי עליך.
אולי זאת אני שכבר לא כל כך קטנה.
וכמו נחש שבולע יונק גדול מדי למידותיו, אני תקועה לך בגרון כבר שנים. אתה מעכל אותי לאט, בולע אותי בדיעבד. אתה מתרחב. אתה רוצה לשבוע, זה תהליך.
חמש בבוקר, אולי שש,
יד אחת אוחזת בשיער
השניה עוטפת חובקת
אתה מתנשף, זה קרוב מדי לאוזן ואני שומעת את המאמץ והמחיר. כל המילים שתקועות לי בבטן מצטמצמות לכדורים מרוכזים מדי.
אני זורקת אותן עליך, אל תרפה
אל תוותר עלי. אל תפסיק.
אתה עונה יש לי נצח בשבילך. לא גומר.
