ההרגל המגונה הזה, לספר לעצמך סיפור. לעגל קצת בפינות, לרפד את הקצוות. לספר לעצמך משהו שאתה יכול לחיות איתו, בית ראוי למגורים, אוויר ראוי לנשימה. משהו על אהבה, משהו על מגע העור בעור. התאמת המציאות למציאות. צנזורה של הרגש, טיהור של השפה. הלכלוך מתחת למיטה, מתחת לשטיח, מתחת למתחת של המתחת של האמת. הלכלוך לא נוגע בך, ואם הוא נוגע אז יש מים ויש סבון ויש דרך לסובב את הכל לכל הכיוונים עד שיוצא משהו חדש נקי עם ריח של בולשיט. ככה מריחים היום פרחים. תתקרב, תנשום.
ואולי ככה עובדת אהבה עיוורת, אף פעם אין באמת את מי לאהוב ותמיד רואים יותר מדי טוב אבל מעדיפים לסגור את הפה. נתלים על פנטזיה, בצורך, בלא לחשוב. בלהיות קטן קטן, בלהיות חפץ, עם העמימות הזאת באוויר. זה לא רעב, זו ריקנות. זה לא כאב, זה הנסיון הנואש לכתוב סיפור שבו אתה מרגיש והוא מרגיש ויש סיבה לכל זה, ויש תועלת בכל זה, יש לך מטרה. אתה לא בזבוז זמן. אתה חי את הרגע הזה במלואו, אתה מוצף בו. אתה אפס, כלום, זה מטלטל. אתה בובה קטנה וחמודה, זה מקסים. אתה זונה, כלבה, שפחה. מה זה עושה לך? מה זה נותן לך? כמה זה לוקח ממך בזמן שאתה בוחר לעצום עיניים? כל החלקים בך שהופכים אט אט שקופים, אפילו בעיני עצמך. כל החלקים המתאבדים האלה, שכבר אי אפשר לשחזר. איך מגיעים לפה? איך יוצאים מפה?