מתכופפת אליך
מתכווצת לאתה מצטמצמת לשלך
והנה הפער שביננו אצלי ביד. כאילו
מודדת. הנה אתה. הנה אני. הו-הא, איזה הפרש.
את הסנטימטרים הנוספים אני אדביק על הקיר. מקושט ג'ירפה, או דינוזאור או ינשוף.
שמדי פעם נעמוד ונשווה ונבהה-דום בחוסר נוחות. מטעמי נימוס לא אצעק אבל אחשוב חזק- התרחשה כאן שואה. זו ההשפלה שלי, על הקיר שלנו. תזכור, אל תשכח.
אבל בכל זאת נתנחם, נגיד הנה אתה, ואני כבר כמוך, וכאלה אנחנו. ואנחנו עוד קטנים קטנים, כמו ילדים. נגיד
הנה הזה שפעם היה ביננו
הנה הדבר שהוצאנו כדי להתקרב
והנה הראש, של מדבקת קיר כמו ג'ירפה. פעם הבטתן זו לזו בעיניים. זוכרת?
וזה מה שיש, אנחנו נמוכים יותר מזה, הפכנו עור ושריר לשארית. זה מחיר זעום לשלם.
לא נדבר על מהפך דמוגרפי שהתרחש ביננו על אף שאי אפשר להתכחש לו, על טבח של כל מה שבי שחי מבחירה בשטח אש, ועכשיו הוא כבר לא חי, ובתמורה אין אש. רקמה מתה, מודעות אבל. אני זוכרת איך זה התרחק ואיבד תחושה בזמן
שניתקנו את נימי הדם
וקרענו את קצות העצבים
ותיקנו גוף
ושינינו תפיסה. וחתכנו, והשלנו ושלום.
ואולי עוד נגדל? נסמן עם טוש על הקיר. נתרבה, נסלול כבישים, נעשה הנצחה.
ואולי לא, אולי ימות גם הזכרון.
