הדאנג'ן: חדר טיפולים במרכז לנפגעי תקיפה מינית בעיר חרדית במרכז הארץ.
המלכות: הפסיכיאטרית והפסיכולוגית הראשית.
המושפל: עבדכם (הנאמן?).
הגעתי נרגש. חושש. כמה חודשים של ציפייה, ועוד שנים שבהן לא העזתי בכלל להגיע.
עוד לפני כן עברתי סשן "מיון" עם שני מאסטרים זוטרים – הם לא קיבלו סמכות להחליט אם אני "ראוי" ליחס.
נכנסתי לחדר.
קירות לבנים. כורסאות פשוטות. שולחן עץ, מחשב.
לא אזיקים, לא שוטים, לא נרות – רק זוג דומיננטיות שמלטפות במילים רכות לפני הצלפה.
ואז באו השאלות. נוקבות. מדויקות. חותכות.
על העבר. על הפגיעות. על מה שנשאר ממני אחרי.
סיפרתי – על הפגיעה הראשונה כשעוד הייתי פעוט, על ה־cPTSD, על הפגיעות הנוספות והשנים הארוכות מאז.
ובהדרגה הבנתי: אני לא "קייס" שמתאים להן.
הן עטפו את זה יפה. כמו לשים פלסטר על קטיעה.
"זה מורכב מדי", הן אמרו. "אנחנו לא הכתובת בשבילך".
באתי כי האמנתי שאולי סוף־סוף מצאתי את המקום שיחזיק אותי.
אבל ביציאה מהחדר – נשארתי לבד עם הפצע.
הפעם, אפילו הכתובת הנכונה אמרה: "זה לא אצלנו".
המפה נותרה ריקה.
אז יצאתי בלי טיפול, אבל עם כאב פנימי, ראש כבד ולב מרוסק.
עוד פצע על אינספור אחרים.
לפחות על הכניסה – לא שילמתי.
האם המשך יבוא?
יש ימים שאני לא בטוח שאני רוצה לדעת.