משהו חדש-ישן

אני לא תמיד יכולה לעשות את הדבר הנכון.. גם אני אנושית.

ואני לא מושלמת, אני משתדלת להתמודד עם הטעויות שלי בצורה הכי נכונה שאני יכולה. אני פשוט לא מצליחה להבין, למה יכול להיות לי מקום לסלוח לכולם, ואיכשהו אני לא מוצאת את המקום הזה בשבילי, לא אצלי, לא אצל אחרים.

וזה לא פייר.. 

לפחות אני מנסה לקחת אחריות.. 

תכלס, אני חושבת שרוב הפעמים אני באמת יותר מבסדר, אז מי שיצליח להתגבר על רגעי הנוירוטיות שלי רק ירוויח.. הם ממילא נשארים כרגעים.

אני תיק בעייתי מדי, בעיקר לעצמי. זה מצחיק איך בניסיון לתקן משהו אני מצליחה להרוס הכל. 🫠

כישרון שכזה.. 

על טעויות משלמים..

אם יש משהו שלמדתי בתקופה האחרונה זה, שעם כמה שאני אוהבת אותו, כאב למען כאב בלבד כבר לא עושה לי טוב.

לפעמים אני צריכה את הפריקה, ואני כן נהנית ממנו, אבל נכנסו לי צרכים אחרים לחיים, חדשים יותר, בוערים יותר.

אני כבר לא מסוגלת להסתפק בכאב בלבד, אני גם לא רוצה, זה מאוד קשה לחזור אחורה כשטועמים דברים אחרים.

פשוט צריכה להזכיר לעצמי לפעמים שמותר גם לי.

קונספט מסובך יותר משנדמה לאנשים.

בני אדם לא קוראים מחשבות, אף אחד לא יכול לדעת מה עובר לכם בראש או בחיים שלכם חוץ מכם, בסופו של דבר, אם לא תתקשרו את זה, הם יניחו הנחות משלהם.

ונכון, הם לא יפרשו את המציאות כמוכם, במיוחד אם אין להם את כל החלקים של הפאזל, אבל לפחות הם לא ישלימו תמונה אחרת לגמרי בראש.

זה לא פייר כלפיכם, וזה לא פייר כלפי אותם אנשים שאולי יכלו להבין אתכם קצת יותר טוב, ולמצוא את עצמם פחות שיפוטיים.

גם אני לא טובה בזה, אבל גם לנסות מביא לתוצאות, אפילו אם חלקיות. 🙃

אם יש משהו שאני שונאת, זה להתבשל במחשבות של עצמי.

הכי קל לחפש הסחת דעת מאשר להתמודד עם מה שמציק.

ועדיין, לפעמים צריך. אי אפשר לברוח לנצח ממחשבות טורדניות, צריך להתמודד איתן. וזה מעצבן, מגעיל, מתיש, מדכא.. אבל שווה את זה בסופו של דבר.

Tomorrow's getting harder, make no mistake
Luck ain't enough, you've got to make your own breaks

"למעשים יש השלכות.."

ההודעה האחרונה ממך לפני שנכנסת בדלת והובלת אותי לחדר להתפשט.

כופפת אותי על המיטה והתחלת בהצלפות הרגילות, גורם לי לגנוח, לבעוט ברגליים, לקפוץ לעמידה.. מחזיר אותי בכוח למקום בכל פעם מחדש.

דחפת אצבע אחת לבין הרגליים שלי, הרגשת את הרטיבות הקיצונית שיצרת בי. "את מודיעה לי כשאת עומדת לגמור, הבנת?" ולי מסתנן "כן" שבור מהפה בזמן שהאצבעות שלך כבר כמעט מביאות אותי לשיא. "אני עומדת לגמור" מייללת לך, ואתה עוצר בבת אחת.

הגוף שלי רועד, בוער, וחרמנות שאני לא מכירה עולה בי, כל מה שעובר לי בראש זה איך לספק אותך שתסכים לי לגמור. דמעות של תסכול קל בעיניים.. סובבת אותי לשכב על הגב שתוכל להנות מהפנים המתענות שלי.

שוב האצבעות שלך חופרות בי, ותוך כמה שניות אני מתפתלת כולי ורוצה לגמור. ואתה שוב עוצר, מכריח אותי להביט לך בעיניים כשאתה מחליף את העונג במכה חזקה על הכוס שלי.

הגוף מקפץ בכאב והפתעה, הרגליים מנסות להיסגר אוטומטית ואני מסתכלת עליך במבט נעלב.. "את שכחת שאת בעונש". אתה מפשק לי חזרה את הרגליים ומנחית שוב מכות נמרצות עם היד. עובר לירכיים הפנימיות, כל מכה שלך משאירה סימן אדום בוהק. 

מדי פעם אתה עוצר, שוב דוחף אצבעות, ואני כבר מתחננת לגמור, הראש שלי מתרוקן מהכל ושוקע במה תביא איתה השניה הבאה.

"את רוצה לגמור?" אתה שואל, ויוצא מהחדר בחיוך ממזרי. "יש לך חשבון לא סגור איתו" אמרת כשחזרת לחדר, מסתכלת על מה שאתה מחזיק ביד ויודעת שאין סיכוי שאני גומרת היום.

המשך יבוא. 

מוזר להיות תמימה מדי לעולם הזה.. זה נשמע דפוק, במיוחד ממשהי שנמצאת כאן כל כך הרבה זמן.

הבדס"מ שלי אחר, המשיכה שלי אחרת, צרכים אחרים. כן, הכל מאוד דומה, אבל כל כך אינדיבידואלי לי.

וברור לי שכל אחד מוצא את הנישה והיחודיות שלו בצורה שהוא חי את השליטה, אבל עדיין מרגישה קצת חריגה כאן.

הרבה פעמים נדמה לי שאני כאן בטעות.. לא חושבת שאני יכולה להסביר את זה לזר, חבר, או כל אחד אחר. פשוט לא יבינו, לא באמת.

פאקינג ביקורת. שיפוטיות. איכס. תתעסקו בעצמכם.

כל פעם מחדש.. כמה אפשר לספוג? בפאקינג חצי שעה? על המראה, על החברים, על מה שאני בוחרת או לא בוחרת לחלוק ולבסוף על כל מה שהגעתי אליו עד היום.

ואלה, לא הכל תלוי בי בחיים האלה, לא. לפעמים מתקיימים, מתאימים את עצמנו למציאות, אנחנו לא חיים בפנטזיה שהכל אפשרי כי זה רק יפיל אותנו עמוק כשלא נגיע לזה. כי לא הכל אפשרי והעולם לא מושלם. כבא הייתי שם, קללת הפרפקציוניזם.

כשאומרים מחשבה יוצרת מציאות מתכוונים ללהיות שמחים בחלקנו, האושר שלנו תלוי בנו, לא המקום שלנו בהיררכיה של החיים. יש אנשים ששום דבר לא יספק אותם.

אין לי כוח.

This is the best thing that could have happened

Any longer and I wouldn't have made it

It's not a war, no, it's not a rapture

I'm just a person, but you can't take it

The same tricks that, that once fooled me

They won't get you anywhere

I'm not the same kid from your memory

Well, now I can fend for myself

היה לי שבוע קשוח, מתיש ומלא מטענים. נשברתי לא פעם ולא פעמיים, אבל לרגעים. אין אצלי יותר להישבר באמת, אני לא מוכנה להגיע לשם.

אז היה לי עמוס, ריגשית ופיזית, כמעט ולא הצלחתי להכיל כלום, בקושי את עצמי, בטח שלא בדס"מ. אבל ברגע שדברים הסתדרו, כל החשקים רצו קדימה.

אני חושבת שברגע שדוחפים אותי לעשות דברים שרציתי, שאני מתלהבת מהם, מאוד קשה לקרר אותי אחר כך.

לפעמים טעימה קטנה גורמת למוח לנדוד למקומות אחרים. במיוחד כשהוא מחפש את הפריקה.

אני שועלה עם חלומות גדולים, אוהבת לעוף גם אם אין לי כנפיים.

מכורה לתחושה של היי, וזה מצב קשה, כי החיים מספקים בעיקר נפילות, מזל שלא באמת צריך הרבה כדי להפעיל את זה אצלי.

אני חושבת שברגע שהבנתי שאי אפשר לעוף באמת, חיפשתי את החופש הזה מבפנים, ואני גם מוצאת. אבל מעטים יכולים להבין את הצורה שאני באמת משתחררת. אפילו כאן.

אולי אני מחפשת יופי בדברים שאין ואולי זה פשוט עניין של טעם, אני רק יודעת שמאז ומתמיד, וגם עכשיו, מתחשק לי לעוף.

🪽🦊