משהו חדש-ישן

גם לך, הסוררת, יש נקודות חולשה.

סקרנות ותשוקה מצופים בקליפה יבשה.

צבעים זוהרים כלפי חוץ כדי להסיח את הדעת מהפגיעות שבפנים.

ולפעמים יהיו כמה אמיצים להציץ גם לבין הסדקים.

והרבה ניסו לשבור ממנה חתיכות, לכולם תמיד כוונות טובות.

את הסוד הזה יגלו מעטים, שבמקום לפרק את הקליפה מבחוץ, צריך פשוט לחזק את הטוב מבפנים.

האור שיפרוץ מבין הסדקים יהיה חזק יותר מנצנוץ הכוכבים.

והקליפה תטיל צורות וצללים, שהם החותם המיוחד שלך, סיפור חיים.✨️

תודה על ההכלה, על הביטחון.

תודה על ההקשבה, תודה על החויה.

תודה על המגע, על הכאב, הליטוף והחיבוק.

על העקצוצים, הסימנים ועירפול  חושים.

תודה שאתה מגלה לי את עצמי מחדש ותודה שאתה נותן לי לגלות אותך גם לעצמך.

בעיקר תודה, שלימדת אותי להודות.

לפעמים כשנדמה שמיצינו הכל, יש חדי קרן מיוחדים בעולם הזה שפתאום מופיעים בפני הראויים ביותר.

רואים שהיה סופ"ש אקסטזה..?! 😋

"הסופ"ש הזה אומרים כן להכל"

ההבעה על הפנים שלי כנראה הייתה מבולבלת כמו המחשבות שלי..

"עושים מה שעושה לנו טוב" הוא הסביר, "לא מוותרים על חוויות"

מודה שלא התחברתי לסרט, הוא לא גרם לי להתלהב מהרעיון. אבל במציאות, זה הפך את הסופ"ש למושלם וזורם בלי רגע מנוחה או טיפה של חרטה, כי פשוט לא היה על מה.

והשיא, בשבילי כמובן, כמה סימנים לא מתוכננים, להזכיר למה לפעמים צריך לחיות את הרגע.

אז תודה שגילית לי את הסוד הקטן, איך להשתחרר גם אם לסופ"ש אחד. 😊

גם באינטרנט, נשים וגברים יקרות ויקרים.. 

אם אומרים לכם לא, זה לא.

לכל דבר ועניין.

אין איך לנסות לשכנע או להבין את זה אחרת, אין טעם לנסות לשכנע או לעדן את הדברים.

פשוט מאוד ובסיסי.

ולא, אני לא אמורה להשתמש במילת ביטחון, אני קודם כל בת אדם, לא צעצוע שפועל לבקשתך.

וגם אם אני כבר מכירה, זה לא אומר שתהיה ביננו הדינמיקה הזו.

פשוט קחו בחשבון, עם גוף ונפש אף אחד לא חייב לכם הזדמנות שניה. (גם לא ראשונה לצורך העניין)

יש יותר מדי נצלנים, טרחנים ואנשים אגרסיביים שלא מבינים את ההבדל בין הדדיות לחד צדדיות.

תשחררו קצת.. לא כולם חייבים להתעניין בכם.

ובטח שלא חייבים לנסות ולהכיר אתכם.

הפסד שלי או שלהם? זה כבר באמת לא משנה. מה שלא יודעים שהפסדנו ממילא לא כואב.

סופ"ש מהמם ומכבד. 💫

הוא קרא לה לחצר הדרסאז', 

החול היה נקי ומסודר, הבוקר גרפו אותו לתלוליות קטנות ומסודרות שהיא נהנתה להשאיר בהן טביעות כמו בשלג חדש.

לאורך חצר האימונים היו מפוזרים מכשולים שונים שנשארו מהאימון של אתמול, ושטח אחד גדול לחימום והרצה.

הוא כבר חיכה לה שם, עם כל האביזרים הנחוצים מסודרים על הגדר, מחזיק בריתמה סוס גדול ולבן.. ביד השניה משחק בשוט סוסים שהזנב והידית שלו מגיעים יחד לאורך של כמעט 2 מטרים.

היא מביטה על הציוד- פלוגר, גלגל כאב ומשהו חדש תופס מיד את תשומת ליבה- אוכף חדש.. אבל מה מחובר לאוכף?!

לאוכף היה מחובר דילדו שחור שעוגן היטב למקומו, עבודה בהזמנה אישית. 

היא עמדה מולו מבולבלת "זה סשן או אימון?".

"אימון משולב" הוא ענה בקצרה.

היא הביטה בו בעיניים גדולות ומבט מהורהר, מעולם לא שילבו אימונים וסשנים יחד. הם זכו במקום השלישי בתחרות האחרונה וכעת נגמרו התחרויות לעונה הקרובה.. אפשר לשחרר.

"למה את מחכה?", הוא ירה לכיוונה, "תתפשטי ותכיני את הסוס". היא התפשטה באיטיות, מוזר היה לעשות את זה בחוץ, בחצר הריקה שביום רגיל מלאה בתלמידים ומדריכים. היא גם לא רגילה להיות עירומה מול לאור יום.

היא הלבישה על הסוס את הציוד והצמידה את האוכף עם הרצועות, סידרה את הארכובות. בינתיים הוא בוחן את כולה במבט, מדמיין את הגוף הנעים והחלק שלה מתחת לאצבעות, את הרעידות וההתפתלויות שצפויות בהמשך.

לפתע יד חזקה תופסת את השיער והשניה ומסובבת ומכופפת אותה להישען עם הפנים על הגדר.

ידיים חוקרות, מלטפות, מחממות. לפתע תחושה חדה לאורך הגב שמתחלפת בחום עז וצמרמורות. היא מרגישה את הציפורניים שלו משאירות עליה סימנים אדומים מהעורף ועד הישבן. לאחר מכן ניקובים קטנים ועדינים, תחושה שהיא ספק מדגדגת וספק מעקצצת, בזמן שגלגל הכאב מתגלגל על הסימנים האדומים הרגישים.

הוא נותן לה ספאנקים, מחמם ומאדים את העור שלה, מושך אותה אחורה מהשיער "תעקלי את הגב ותרימי את הטוסיק שלך אלי!". היא מצייתת והפלוגר נוחת בעוצמות שונות.. בעיקר על הטוסיק וקצת על הגב.

מדי פעם נפלטות לה גניחות כאב קטנות, בינתיים פוזלת אל השוט הגדול.. אבל הוא לא בשבילה.

הגיע הזמן..

הוא מוביל אותה מהקולר שלצווארה, עוזר לה לעלות על האוכף ומסדר לה את הרגלים בארכובות בדיוק בגובה הנכון. היא נשארת בעמידה יציבה, שרירי הירכיים מתאמצים. 

הידיים נכפתות אל קדמת האוכף באזיקים- השליטה בקצב לא תהיה שלה.

מתחילים בהליכה "תשארי בדיוק בתנוחה הזו עד שנעבור לטרוט. משם את יודעת מה לעשות."

הוא מחזיק בריתמה ומדרבן את הסוס עם השוט הארוך ללכת סביבו במעגלים. אחרי דקה או שתיים של חימום הקצב מתחיל לעלות.

היא מתחילה להתיישב על הדילדו, היא כבר רטובה מהשריטות הראשונות לגב שלה, השרירים מתאמצים לעלות ולרדת כשעוברים לטרוט- ריצה קלה. 

היא מתחילה להוציא גניחות של הנאה ומאמץ, עולה ויורדת על הדילדו ביציבות ובקצב. "תחליפי רגל", הוא אומר לה והיא מתיישבת במקום לרגע, מרגישה את התנועות והעומק, וחוזרת לתנועות החזרתיות- לקום ולשבת.

לפתע מהירות הריצה עולה, זו כבר לא ריצה קלה. היא מבינה ומתאימה את עצמה, מפסיקה לזוז ומתיישבת במקום.

היא מרגישה את הדילדו לוחץ לה מבפנים, את התנועות של הדהירה דוחפות אותו פנימה יותר ויותר, מזיזות אותו מצד לצד. מרגישה את ההרפיה של השרירים, בעיקר הירכיים, מהתנועות והעמידה הסטטית.. ערבוב של תחושות מתוקות וכואבות, מרגישה חיה.

הוא רואה את המבט על הפנים שלה, זה לא הזמן שלה לגמור או להיכנס לספייס.

לפתע מאטים ונעצרים, הוא עוזר לה לרדת מהסוס. מפרק את האוכף, אוסף את הדברים לתיק ומשחרר את הסוס למרעה. מחבר שרשרת לקולר ומוריד אותה על 4.

שתי מכות על הטוסיק משוט רכיבה והיא מדדה ומתנדנדת אחריו, מסתכלת עליו במבט מזוגג בשעה שהוא מוביל אותה מהקולר אל חדר המשחקים שלהם לסיים את מה שהתחילו... זה היה רק החימום.

המתנה שלה ושלו על כל העבודה הקשה.. ואז החיבוק שאחרי הפורקן.

רגעים קטנים שאני נלחמת בתוכי אם למשוך רק עוד קצת, שניה מעבר לקצה.

כשהגוף רועד,

והראש בעולמות אחרים. 

כשהלב מפרפר ובקושי נושמים.

מותר לשחרר, לוותר, זו לא חולשה.

להשיב אל הגוף תודעה,

להנות מהרגע, זו כל המטרה.

לפעמים שועטים בבת אחת, 

לפעמים מדדים לאט.

אבל תמיד קדימה.

עד לאופוריה הבאה.. 

זה שיהיו כאלה שיחשבו בגלל זה שיש להם זין גדול, משפיע לגברים על המוח מסתבר..

די לחשוב מבין הרגליים שלכם. שליטה זה *קצת* מעבר לסקס.. עצוב שמעולם שלם תמצתתם את זה לקינק מסכן.

למעטים האותנטיים שעוד כאן? מצטערת שטבעתם בתוך הג'יפה הזו וקשה למצוא אתכם.

אני יכולה להגיד שאני כבר כמה שנים טובות מכירה את העולם הזה מכל מיני כיוונים.. ותוהה לעצמי כמה התמקדתי באזור הנוחות שלי.

בטוחה שהרבה מצאו את עצמם חוזרים על אותם הדברים, משחזרים את אותם הריגושים ולא בהכרח מצליחים לשבור שיגרה. גם בחיים בכלל וגם ב BDSM בפרט.

אדם מאוד חכם, ככה לפחות טוענים, אמר פעם "טיפשות היא לחזור על אותה הפעולה ולצפות כל פעם לתוצאה אחרת".  אז אולי הגיע הזמן להפסיק לחזור על אותם דפוסים.

החלטתי להוריד שכבות, תרתי משמע, קצת בכל פעם ובקצב שלי.. אבל עכשיו. להשאיר כמה שלשלאות שהכבידו על הנפש מאחור, להתחזק מאלו שאי אפשר עדיין לשחרר ולמצוא שבילים חדשים להציץ בהם.

נראה מה אגלה. 🙂

יש קו דק בין אהבה לשנאה,

בין שברון ושלמות,

בין הכלה לאטימות,

בין כאב להנאה,

בין חלום לסיוט.

יש קו דק.

יש אנשים שלעולם לא יגיע להם הכוח הזה בידיים, האחריות של להגן על גוף ונפש בעולם המיוחד והפרוע שלנו.

ועם כל תאווה שבוחרים לממש, לשני הצדדים יש אחריות, אל תסירו אותה מעצמכם ואל תקחו את כולה עליכם.

תמשיכו ללכת על הקו הדק, כי שם הריגוש, אבל אל תשכחו את מי שאתם מאחורי המסיכה.

בסה"כ בני אדם.

הסשן הכי קשה של החיים..

ובדיוק הזמן שבו מאזוכיזם הוא אוייב ולא מפלט.