ארץ לעולם לא

הי.. מעולם לא כתבתי בלוג בעבר, אבל ממש לא מפתיע שהפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה זה בכלוב.. כשאתה מתאחד עם חלקים בך שהיו טמונים עמוק, הגיוני שתרצה גם לדבר על זה. ובעולם של חשיפה ואקסהיביציוניזם, טבעי שתרצה לחשוף גם את הנפש.

אחרי שנים רבות של פנטזיות, ובעזרתן של שתי פיות קסומות וחברותיהן, מצאתי סופסוף את ארץ לעולם לא, וגם למדתי איך אם חושבים מחשבות שמחות אפשר לעוף. אבל מהר מאוד נתקלתי גם בקפטן הוק.. אז בהנחה שבשדה הסמנטי הזה, כאן זה מערת הילדים האבודים, כנראה שחשוב לבוא, להצטרף, לקבל ולתת מכל שאר הילדים.

אני יודע שהפוסט הזה הוא קצת פלצפני, ומבטיח בפוסטים הבאים לשתף בחוויות שלא בהכרח מערבות את וונדי וטינקרבל, אבל כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן, והוא כמעט תמיד הצעד הכי קשה. אז הנה, לקחתי אותו...  ושתי מילים אחרונות על קפטן הוק: למה הטבע האנושי גורם לנו לחפש משהו לא בסדר בכל חוויה שמביאה לנו עונג? למה אנחנו לא שופטים בבמבחן התוצאה, אם זה מענג, זה טוב וזהו? אם יש לי איזה מסר להעביר לעולם זה המסר - תפסיקו להתייסר. אם זה גורם לכם להרגיש טוב, זה טוב..