חלק רביעי
מומלץ לקרוא את החלקים הקודמים תחילה.
!!!אזהרה!!!
הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).
כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!
*** אזהרה חמורה אפילו: החלק הזה לא אירוטי. פה סוף סוף יש אלימות, אבל... הוא די זוועתי. למי שלא כל כך מתסדר/ת עם תיאורי זוועה אני ממליץ להימנע.
ויש שיר בסוף.
מקווה שתהנו!
הא גרים, חלק רביעי
הזמן עבר, ואתו עוד ועוד אנשים שנכנסו לפונדק. לרובם לא היה משהו טוב יותר לעשות, אלא למלא את בטנם באוכל ולפרוק את יצרם. גם גברים וגם נשים, ישבו כל כיסאות העץ שמילאו את הפונדק והתנהגו כמו בהמות. שום גינונים או נימוסים לא נראו שם, הם שחררו עצמם מכל צורך בהתנהגות אנושית. הם נהמו בפראות, תוך שהם אוכלים ושותים בו זמנית. צעקו, קיללו וזרקו גסויות שונות לאוויר וכלפי המשרתות, שחלקן נתפסו בכוח על ידי הסועדים, ששלחו ידיים אל אבריהן. חלקן האחר תפקידו היה לעשות בדיוק את זה-להיות בובת מין. וכשאיש שמן נכנס בכבדות לפונדק, אראיה ידעה שהוא יבחר בה. זה היה אותו איש מאתמול. וגם משאר הימים... הוא תמיד הגיע וחיפש את אראיה, רק בה הוא אהב להתעלל. רוחה של אראיה כמעט ונפלה כשהיא ראתה אותו... בכל הפעמים שהוא פגע בה היא הייתה חסרת אונים ונאלצה לספוג את הכל. אבל היא ידעה שהיום יהיה שונה. היום הוא והאחרים ישלמו. והיא לא הייתה היחידה שהרגישה כך: כל שאר הבנות ידעו שהיום המצב יתהפך. הן הרגישו אמיצות יותר מאי פעם. ההתרגשות שהנה, עוד מעט הן יזכו לנקמה, נתנה להן כוח להמשיך בהצגה שהכול כרגיל עד שיינתן האות.
באותו הזמן, כריסטה בדיוק התעוררה. עבר עליה לילה ארוך, היא הוציאה הרבה מרץ כשהכתה את "שפחת הלילה היומית" שלה. היא התיישבה על מיטתה הענקית והביטה בנערה המוכה שהתקבצה אל תוך עצמה בפינה. על גופה סימני הצלפות רבים ומדממים, ודם רב נשפך ממה שהיה אפה... לאותה שפחה כריסטה הצמידה נזם גדול, כדי שתהיה לה "חזירה פרטית", כפי שנהגה לקרוא לה. היא אהבה למשוך אותה דרך הטבעת הגדולה ולצוות עליה ללקק אותה. אתמול בלילה היא נסחפה. בתאוותה, היא משכה חזק מידי וקרעה את הנזם מאפה של הנערה. זה לא שינה לכריסטה, שהשתמשה בה עד תום.
"כלבה! אליי!”, היא צעקה אל הנערה.
הנערה התשושה זחלה אל גבירתה בכאב. כל גופה היה פצע אחד גדול, אבל היא הייתה חייבת לציית.
כריסטה פקדה עליה לנקות את רגליה, והנערה החלה ללקק את הלכלוך מבין אצבעותיה של כריסטה. היא שנאה את זה. כריסטה תמיד הייתה מלוכלכת ומטונפת. אבל היא כבר הייתה רגילה. ובזמן שהיא סיימה לנקות את כפות רגליה, כריסטה אחזה בשערה וקינחה בו את אפה. דמעות טריות הציפו את עיניה של השפחה המסכנה. כל נשימה קטנה שלה דרך הנחירים הקרועים הציפה אותה בגל של כאב. ואז כריסטה קמה, וליטפה את ראשה.
"עבודה טובה חזירונת", אמרה אך לפתע סטרה לה בגב ידה, כל כך חזק עד ששן אחת נעקרה מפיה של הנערה. היא שכבה על הרצפה, מייללת ובוכה.
"בוקר מקסים!” כריסטה אמרה בפיהוק תוך כדי שהיא מתמתחת. תכף יתחיל לו עוד יום של התעללות בכלבות שלה. אבל לפני כן היא הרגישה שהיא צריכה פינוק בוקר קטן. היא משכה בשערה של הנערה וכיוונה אותה אליה. היא עצמה את עיניה וגנחה בעונג כשלשונה נוטפת הדם של הנערה טיילה בתוכה.
זרם האנשים שנכנסו לפונדק נפסק לבסוף. בקושי היה מקום לזוז, כל הכיסאות והשולחנות היו תפוסים. אנשים עמדו כמעט צמודים אחד לשני, המשרתות בקושי יכלו לעבור ביניהם. “זה הזמן", צוק חשבה והיא פילסה את דרכה בים הלקוחות השיכורים אל עבר הדלת. היא חסמה אותה בעזרת קורת העץ הכבדה, כך שאיש לא יוכל להיכנס לפנודק. היא תהתה מה יקרה אם מישהו ינסה לברוח, אבל משהו בה אמר לה שלא יהיו אנשים כאלה... כל אותו הזמן עיניהן של שאר השפחות היו נשואות אליה. הן הבינו שעכשיו זה הזמן לרוץ חזרה אל המרתף. בבת אחת, כולן עזבו הכל ורצו אל המסדרון שהוליך לחדרים האחוריים, תוך שהן דוחפות את מי שעמד בדרכן. הלקוחות ההמומים לא הבינו מה קורה, והשומרים היו שיכורים מידי כדי לדעת בכלל שמשהו קורה סביבם. אחד הלקוחות, אדם גבוה בעל שיער שיבה שהיה הקרוב ביותר ליציאה, קם ורטן אל עבר השומרים,
"מה קורה פה?! לאיפה כולן הלכו?!”
השומרים לעומת זאת, גיחכו ומלמלו כמה דברים חסרי פשר בעוד ריר נוטף מפיהם. אחד מהם התנדנד ונפל מעולף כשחיוך אווילי מרוח על פניו.
האיש הגבוה כעס, ובזעמו השליך את ספלו על הרצפה.
"זאת חוצפה! איפה כריסטה?! אנחנו דורשים שהכלבות יחזרו לעבוד תכף ומיד!”.
הוא לא הבין למה כולם בוהים בו בשתיקה. הוא רק יכל לשמוע נשיפות מהירות ומאיימות מאחורי גבו. הן נשמעו כאילו בקעו מגרונו של משהו מבעית, לא אנושי. הוא הסית את ראשו לאחור בחשש, ובקול מגמגם שאל,
"מממי אתה? מה אתה רוצה?”
גרים לא ענה לו. בתגובה הוא לפת את ראשו של האיש וסובב אותו באטיות אך בכוח לאחור. כל הנוכחים יכלו לשמוע את קולות השבר שיצרה מפרקתו, ואת חרחורי הגסיסה שלו כאשר גרים השליך את גופו הרפה אל הרצפה.
הם נרתעו לאחור בהלם, עיניהם ופיותיהם פעורים באימה. גרים הביט בהם בחזרה, ובלבו רק מחשבה אחת:
להרוג!!!
בן רגע הוא שלף את חרבו ושעט אל עבר הקהל ההמום. הוא התקרב אל האדם הקרוב ביותר והניף את חרבו בתנופה. הלהב חתך את האוויר ופילח את בית חזהו של האיש, דמו ניתז לכל עבר. במהירות מסנוורת החרב הונפה שוב ושיסעה את גרונו של העומד מימינו. גרים הסתובב בזריזות וראשו של השמאלי נכרת.
הקהל יצא מן ההלם. כולם צרחו ונרתעו לאחור מפניו של גרים, שעמד מכוסה בדם מעל גופותיהם המרוטשות של קרבנותיו. הם הצטופפו ונדחסו אל הצד הרחוק של הפונדק, ממנו יצא המסדרון אל החלק האחורי. אך הדלתות למסדרון ננעלו גם הן על ידי הבנות. לא היה להם לאן לברוח.
לבו של גרים פעם בחוזקה. ברגע שהוא טעם דם, הוא לא יכל להפסיק. הוא פסע הפעם באטיות אל הקהל הדחוס, חרבו מותירה שובל של דם אחריו. מתוך ההמון המבועת קרא אליו אחד,
"חכה! חכה רגע! מה עשינו? בבקשה, אנח-אנחנו נשלם לך!”
גרים אפילו לא טרח להקשיב לו. הוא המשיך להתקדם כשלפתע קפצו עליו ארבעת השומרים שהתעשתו כנראה משני צידיו, לכולם חניתות ארוכות. גרים נצח מטה, תוך כדי שהוא מניף את חרבו מסביבו. לשומרים שרצו אליו לא היה זמן לעצור. רגלו של אחד מהם נקטעה ובזו של השני נוצר חתך עמוק. הם צרחו ונפלו על ברכיהם בעוד חבריהם נתקלים בהם ומועדים. גרים קם, בעט בראשו של אחד השומרים הפצועים והפיל אותו לרצפה. חרבו ננעצה בחברו שעמד מאחוריו בזמן שגרים מחץ ברגלו את גרונו של השומר הפצוע. מאחוריו הסתער עליו שומר נוסף. גרים חמק מחניתו ושיסע את בטנו באבחה אדירה. השומר זעק בכאב, מבטנו הקרועה ניגר דם אדום וסמיך, קרביו נשפכו החוצה. גרים העיף אותו הצידה והנחית את חרבו על ראשו של השומר האחרון, בכך חוצה אותו לשניים. גרים הביט בעיניים מנצנצות מזעם בקהל המבועת בשנית. כל השומרים שכבו מתים או גוססים בייסורים לרגליו בשלולית ענקית של דם. אור הלפידים התעמעם, צללים מילאו את האולם הגדול וריחו של הדם ועשן הלפידים זרע בלבם של האנשים תחושה איומה, כאילו שהם נמצאים בתוך כבשן גדול שבו צולים בשר.
נהמה חייתית בקעה מגרונו של גרים והוא הסתער על ההמון, מניף ומטיח את חרבו לכל עבר. דם ניתז מכל כיוון, צרחות אימה וזעקות כאב מילאו את החלל. ידיים שניסו להגן על הגוף נכרתו, גרונות שוספו, בטנות בוקעו. גרים היה אפוף בענן אדים אדום וסמיך של שנאה וזעם, איש לא ימלט!
הוא חצב בגוש הבשר האנושי שמלפניו כמו שיניים של טורף החותכות בחיה. מסביבו הייתה המולה, אנשים ברחו בבהלה, מטפסים על שולחנות, דוחפים, מוחצים אחד את השני. חלקם בכו, האחרים זחלו על הרצפה החלקה מדם, פצועים ומדממים. הפחד לפת את לב כולם.
כשלא היה לגרים מקום להניף את חרבו, הוא שלף פגיון משונן ומפחיד למראה. בתנועות קצרות ומהירות הוא קצר אותם. גרים בעט בבטנו של אחד, תפס בשערה של אחרת בזמן שתחב את הפגיון אל בטנו של מישהו מאחוריו. לשנייה אחת גרים הביט בפניה המבוהלות של האישה אותה תפס. עיניה התחננו אליו, ולרגע אחד הוא חש חמלה... אבל אז נזכר שהוא ראה אותה נועצת סיכות בצוק, סתם בשביל ההנאה. הוא ליפף את שערה סביב ידו ומשך אותה אליו בחוזקה. הוא נגח במצחה בכל כוחו, פעם, ועוד פעם עד שגולגולתה התנפצה וכלום לא נותר מפרצופה השבור והמושחת. הוא לפת גרון של מישהו אחד והתקיל מישהו אחר. אצבעותיו פילחו את העור העדין, הגרון נקרע וגרים זרק עצמו לרצפה ונעץ את הפגיון בראשו של זה שהפיל.
הוא הבחין בחטף באנשים שרצו לכיוון היציאה...
גרים תפס בהמרה לפיד קרוב ומשקה חזק מאחד השולחנות. הוא מיהר אליהם, הם הסתובבו אליו תוך כדי ריצה. גרם נשף את המשקה אל תוך להבות הלפיד ויצר לשון אש ארוכה ועבה, שאפפה שניים מהנמלטים. הם התגלגלו על הרצפה ביללות. הוא נשף בשנית לכיוון אחר, וכך הצית עוד כמה, שרצו אפופי להבות, נתקלו באחרים והעלו גם אותם באש. הזעקות שלהם הדהדו לשמים וריח של בשר חרוך מילא את החדר.
מצדו השני של הפונדק קמו להם כמה בחורים צעירים.
"ממה אנחנו מפחדים?! אם נשלב כוחות כולנו נוכל להרוג אותו!” קרא אחד מהם בלהט.
"אז תעשו משהו כבר!!”. זה היה אותו איש שמן, שתמיד היה מבקש את אראיה... “השרמוטה הלוהטת" הוא היה קורא לה. הוא היה עשיר מאוד, ומעולם לא היה צריך להתאמץ או לסבול בשביל משהו. הוא לא פחד מדבר. אך עתה, הוא ישב על הרצפה ומירר בבכי כמו ילד מבוהל. הוא לא רצה למות!
קבוצת הגברים רצו אל גרים. הוא חבט באחד בפניו בלפיד שהיה עדיין בידו, אך חמישה מהם תקפו אותו בו זמנית. אחד מהם קפץ על גבו וגרם לו למעוד. האחרים חבטו בצידיו והפגיון נשמט מידו. גרים נפל על ברכיו, ובראותם זאת, רצו אליו עוד גברים מן הקהל ונוצרה מעליו ערימה של אנשים. גרים לא יכל לשלוף את חרבו או להגיע לפגיונו.
הוא ספג מכות מכל צד. לבו כמעט התפוצץ מכעס... זה הספיק לו. את החלל פילחה שאגה מזעזעת, מפלצתית ונוראה, זעקה של זעם טהור. ציפורניו של גרים ננעצו בבשר שבטנו של מי שעמד ממולו. בכוח לא אנושי, ידו של גרים קרעה בבשר וקרעה דרך שריר. הדם ניתז כמו סילון אדום על פניו של גרים. הוא שלף אותה, ויחד עמה הוא עקר את הכבד של האיש המבועת. התוקפים נרתעו פתאום, וגרים התרומם. הוא הצליח לתפוס את האיש שנאחז בגבו, הניף אותו מעל ראשו והנחית אותו בעצמה על ברכו הימנית. עמוד השדרה של האיש נותץ, ורק נשימה חנוקה יצאה מגרונו. גרים שלח יד אחת אל פניו של אחד, ואת השנייה אל פניו של אחר. שריריו של גרים התכווצו במאמץ וקרבנותיו החלו לצרוח, בזמן שעצמות ראשיהם נכנעות ללחץ... דם, שברי גולגולת וריר ונזלו מבין אצבעותיו של גרים בעוד הוא מחץ את פניהם, העיניים שלהם יצאו מחוריהן. התוקפים האחרים צרחו באימה וניסו להימלט אך גרים תפס אחד מהם ונשך את גרונו בעוד הוא מנער את ראשו מצד לצד, לקול חרחוריו של הקרבן. מגרונו המחוץ והתלוש של האיש יצא שפריץ של דם, כמו מזרקה. גרים הרווה את צימאונו.
עוד נותרו כמות נכבדת של קרבנות... גרים התנשמם בכבדות, נהימות בוקעות מגרונו בכל נשימה. הוא כולו היה מכוסה בדם וחלקי קרביים. כל הקירות היו מכוסים בנתזי דם, הרצפה הייתה נהר של דם וחלקי גופות. האנשים הנותרים הצטופפו בפינה הרחוקה, לא יודעים מה לעשות ומשקשקים בפחד. ואז הדלת לחדרים האחוריים נפתחה.
גרים כבר שכח מהן, מהבנות... הרי למענן הוא עשה את כל זה. הן נכנסו לאולם כמו נחיל עכברושים מורעב. הן לא יכלו להתאפק-גרים הבטיח להן נקמה, והוא עושה הכל בעצמו! הן גם רצו דם, הן גם רצו להחזיר לאנשים השפלים האלה שפגעו בהן במשך כל כך הרבה זמן! הזוועה שמסביבן לא שינתה את רוחם. הן אפילו לא הבחינו מגופות המרוטשות שהיו זרוקות מכל עבר. הן ראו רק את אותם חלאות שכל כך שנאו מצטופפים על הרצפה.
חלקן תפסו סכינים, אחרות פשוט השתמשו בידיהן. הן הכו, חנקו, בעטו, ללא מעצורים, ללא הבחנה וללא רחמים. שנים של סבל והתעללות ליבו את להבות הזעם שבלבן, והם לא נחו עד שאחרון הנבלים שכב מת. אראיה גם היא זכתה לטעום נקמה. האיש השמן שתמיד הכאיב לה, השפיל אותה וגרם לה לרצות למות, זחל על ארבע וניסה לברוח ממנה. אראיה רצה אליו, הפשילה את מכנסיו ואחזה באשכיו בשתי ידיה. הוא צרח בכאב,
"אני מצטער! אני מצטער על הכל! לא! בבקשה!ל-לא! אהה!!!”
כשהיא נעזרת ברגל על ישבנו הענקי, אראיה משכה בחוזקה את שק האשכים. העור החל להיקרע ורגע לאחר מכן, דם ניגר מהמקום וידיה העדינות של אראיה אחזו בזוג אשכים מדממים.
האיש רעד והתפתל ללא שליטה. הכאב היה כל כך גדול עד שקולו לא הצליח לצאת. אראיה זרקה את האשכים לרצפה וזינקה עליו. היא כרכה את השרשת של ידיה סביב צווארו וחנקה אותו, לאט, לאט... היא חשה סיפוק עצום. כאילו היא קיבלה במתנה את כל העולם. השטן הזה שכל כך פגע בה, נשם את נשימתו האחרונה.
בכל אותו הזמן צוק עמדה והתבוננה. היא לא לקחה חלק פעיל בנקמה. הסבל שלה הספיק לה, היא לא רצתה להתאכזר גם לאחרים, אפילו אם פגעו בה. היא לא ריחמה עליהם, הם קיבלו את מה שהגיע להם. והיא חייכה... אחרי כל הזמן הזה שבו סבלה, הגלגל התהפך. היא הרימה את עיניה והביטה אל גרים, שעמד ממולה והיה נראה כאילו נצבע כולו באדום. לידם, שאר הבנות טבחו בחייתיות במתעללים. אך צוק וגרים לא שמעו דבר, לא ראו דבר. הם עמדו יחד, בעולם משלהם. גרים עדיין היה צמה לדם, אך עתה הא חש גם שלם. הוא לא כילה את זעמו לשווא.
צוק חייכה אליו. ואז הקולות, הריחות והמראות שבו אליהם. הם עמדו ומסביבם אחרוני המתעללים גססו. הביט בה ושאל,
"הטיפשים חוסלו, אך איפה כריסטה?”
צוק חייכה. “היא מתבצרת בחזר שלה... הצבנו שם שתי חברות כדי לשמור שהיא לא תצא. אין שם חלונות, אז היא לכודה...”
"אנחנו חייבים לחסל אותה ומהר. זה רק עניין של זמן עד שמשמר העיר יגיע לכאן... אבל תהיה לנו תגבורת כשהם יבואו"
"תגבורת?” צוק התפלאה, “אבל, מי? איך?”
"אחיי יבואו. אל דאגה, העיר הזו נידונה לאבדון. לא יישאר ממנה זכר"
הרוחות נרגעו, והבנות הובילו את גרים לחדרה של כריסטה. הכלבה תמות, גרים חשב, אבל היא תהיה שייכת להן. היום כולן ישביעו את תאבת הדם שלהן עד תום! עמוק בתוך ראשו, הדהד קול אפל. “אנחנו קרובים, האח גרים. יחד נזרע מוות ואסון על תושבי האדמה המקוללת הזו...”.
בתוך החדר, השפחה המוכה מליל אמש הייתה מוטלת ללא רוח חיים על הרצפה. כריסטה חיכתה בפחד. המחשבות רצו במוחה “איך זה קרה? איך זה קרה! הן תמיד כאלה פחדניות וחלשות! מישהו עזר להן? מי?!”. לפתע היא שמעה צעדים כבדים מתקרבים ונעצרים מעבר לדלת. “אין סיכוי שזו אחת הכלבות...”. כריסטה פחדה לראשונה בחייה. אבל היא לא תיתן להן לתפוס אותה. היא תביס את מי שזה לא יהיה, ותהרוג כל אחת ואחת מהזונות העלובות הללו-לא! היא תגרום להן להתחנן שהיא למוות! היא לא תמות בידיהן של שפחות עלובות! היא אחזה בחרב ארוכה, והתכוננה.
ואז הדלת נפרצה בקול נפץ.
השמך יבוא...
והשיר הבא מוקדש למלכתא!
