היא יצאה לשוטת לבד ברחובות, כל חייה היא פחדה אף מהצל של עצמה.
אבל הלילה, היא אחזה את הידיים הרועדות כעגרוף והמשיכה להתקדם, צעד אחר צעד.
עם כל נשימה זה נהיה יותר ויותר קל.
היא נשבעה באותו רגע, היא לעולם לא תזכר בדרך אל ביתו.
היא תשכח הכל. היא לא תתן למנובל הזה להשתמש באהבה יותר.
היא לא תשבר ותזחול לעברו כמו פעם. הוא לא יוכל לנצל יותר את תמימותה.
היא עברה איתו כלכך הרבה רגעים. אבל אי אפשר כך יותר.
הגשם חדל לטפטף והרוח התחזקה, הבגדים הרטובים דבקו לגופה כמו חליפת צלילה שחורה ומבריקה.
העיר רדומה, שקט. איך אף פעם לא הקשיבה לו.
הוא לא כלכך מפחיד, החושך הזה, הצליל הרך של שקט הרחובות עטף את אוזניה.
3:47
הבניין השקט כאילו התעורר לחיים בגלל הרשרוש של ידה בתיק בחיפוש אחר צרור המפתחות הערור.
הוא תמיד מתחבא. היא רעדה וניגבה את האף כל דקה עם השרוול.
הנה הם, סוף סוף.
6:09
עדיין בוהה בתקרה של הסלון, עוד לא הלכה למיטה, המחשבות עברו לאט בראשה הכבד והכואב.
הם לא מהרו לצאת מחוץ לקו המחשבה. העיניים חצי עצומות אך היא עדיין לא נרדמת.
10:24
היא לוחשת בוקר אור ובאיטיות נכנסת למיטה.
פונה לשידה לוקחת כדור. הוא קצת מר, אבל היא רגילה. היא כבר לא נגעלת ולא מקיאה.
היא כבר ילדה גדולה, היא כבר יודעת לשתות כדורים לבד.
כל הקירות בחדר בצבע אדום. זה גורם לה להרגיש חום. היא מתמתחת ומתכרבלת לצורת כדור.
אוחזרת בכל הכריות שזרוקות לה על המיטה.
עוד שניה ויהיה לך חם.