היה זה יום אפור, והגשם נחת על העיר בסערה ניתחת
הם רצו מפינת מחסה לפינת מחסה ברחוב המוכר, והוא כיסה את ראשה במעילו,
אדיש לקור סביבו בזכות החום הפנימי שהיא העירה בו בקרבתה אליו ובריח הנשי המשכר שנדף ממנה,
האם כל הנשים חולקות את הריח הזה הוא תהה בזמן שמשך אותה בחוזקה בדיוק בזמן מנתז מים של קטנוע עובר,
מצליח למצוא עוד סיבה להשיג אותה קרוב אליו ובזרועותיו, מתענג על האחיזה ההדוקה בה, ובו בזמן על העדינות שבה הוא מגונן עליה,
ובחיוך מעוקל, על העובדה שאכן לרגע, הוא שקל פשוט לתת לה לחטוף את זה ולהרטב. אבל לא, היום הזה והרגע הזה נעימים מדי בשביל
מקלחות קרות מסוג שכזה כרגע. יהיה זמן לזה בהמשך.
כהצליחו להגיע לחדר המדרגות, מתנשפים וצוחקים, הוא הבריש בידו את הטיפות הקרות משערה, וסחף אותה לנשיקה עמוקה ותובענית, שכל כולה ביקשה לתבוע את החום הנמצא בתוכה, את המפלט החם מהסערה, את התשובה שנמצאת רק בכניעתה של אשה בין שפתיו, אשר השאירה אותה עם תחושה מהדהדת שהעבירה גלי חמימות לאורך רגליה ועמוק אל תוך הבטן הרכה שלה.
היא חייכה חיוך ענק וחסר רחמים, מסוג החיוכים שמסוגלים לעבור ללא כל מאמץ את חומות ההגנה הגבריות, להגיע אל הזכרון ההוא, של הפעם הראשונה שלו בתור נער, כשאישה בשלה חייכה אליו והוא הרגיש משהו שמעולם לא הרגיש עד אז. היא חייכה את החיוך הזה כמעט בביישנות, והיא הרגישה כיצד האחיזה שלו לרגע קל הופכת מעט נבוכה, כיצד המבט בעיניו הפך לרגע מדורש לשואל, ואיך נשימתו לרגע נעצרה בחטף. או אז, ראתה היא גם,
כיצד ברגע קצר זה, הפכה אותו חזק יותר עליה מאי פעם.
כאשר ההתדק מגעו, נשימתו יצאה בשקט והשלמה, ומבטו הפך חודר ונחוש, נגהה ההבנה על פניה,
הגבר הזה לעולם לא יהיה מובך או מבוייש ממנה יותר, הוא יוכל להכיל כל מה שהיא תוכל לתת, והוא ירצה ממנה עוד.
היא הרגישה כיצד הדם גועש בעורקיה ומציף אותה, וכיצד החמימות בתוכה מתגברת לאש המתחילה לבעור, כשהוא גחן קרוב אליה,
נשימתו על צווארה, ולחש באוזנה, "את יודעת, אני מסוגל להריח את זה כשאישה מרטיבה"
וכך במשפט אחד, בחדר המדרגות האפלולי והקר, במחסה דל זה מהסערה,
הוא חדר אותה. והיא ידעה, עמוק בתוכה, אפילו בלי צורך להעיף מבט, שהוא אוחז בה כעת,
ושהיא לא רוצה שהוא ישחרר.
"אני חושבת שאני רוצה עכשיו את הקפה החם הזה" היא אמרה,
בחיוך מעוקל, הוא לקח אותה בידה, והוביל אותה במעלה המדרגות אל דלת דירתו.
המשך יבוא.