אני כל ערב עושה ברחוב שלי סיור בודק ספסלים איזה חפצים אנשים השאירו אחריהם.
פשוט כי כבר הבנתי את זה ממזמן שאנשים זורקים אוצרות החוצה כי אין להם מושג בזה ותחום האספנות לא כל כך מפותח בארץ.
אספתי גם ציורים ותמונות לפעמים.
עשיתי לעצמי חוק נגד אגרנות שאם אני לא מצליח למכור פריט מהרחוב תוך שבועיים אני מחזיר אותו לרחוב כי הבית שלי זה לא מחסן.
אז פרסמתי כמה ציורים בעבר היה אחד שרצה ציור אבל עבר שלושה שבועות מאז ולא שמעתי ממנו.
הערב אני בביקור אצל אמא שלי ארוחת שישי ואני פתאום מקבל ממנו הודעה-
אני אשמח להגיע שבוע הבא לקחת ממך את הציור שסגרנו עליו.
ואני עונה לו-
״מצטער אבל עבר הרבה זמן ומסרתי את זה הלאה כבר שכחתי שדברנו בכלל.״
עומק האכזבה שהיתה לו ברגע שכתבתי את זה הוא אמר לי שזה פריט נדיר והוא כבר הכין לזה פינה בסלון בבית שלו שהוא בשיפוצים וכל הזמן הוא חושב על הציור הזה איך הוא יראה יפה בפינה בבית.
כתב לי שנשבר לו הלב שזה כבר לא אצלי וזה המצב.
שהוא מאוכזב מאוד וממש רצה את זה.
ואז אנחנו ממשיכים לדבר ואני לאט לאט מבין שהוא בכלל מדבר על ציור אחר ששמרתי אצלי בבית ולא הספקתי להוציא החוצה.
האכזבה שעשיתי לו התמלאה בשמחה כל כך גדולה.
היאוש הגדול שהפך לאושר.
נתתי לו טלפון והוא השבוע יבוא לקחת ממני את הציור הזה.
גם לי זרקו פריטים מהחדר ילדות שלקח לי שנים למצוא אותם שוב.
אני מכיר את התחושה הקשה הזו שהיתה לו.
תבינו שמה שיש לכם בבית גם אם זה נראה לכם חסר ערך וכלום ושום דבר.
אנשים אחרים מחפשים את זה בנרות!!!
זה יכול להיות הפריט שמישהו אחר במשך שנים מנסה להשיג אותו…
ומה זה הציור המיוחד שהוא רוצה-
תקליט של אריק איינשטיין ״החלונות הגבוהים״.
הוא מעריץ את הזמר הזה.
ולא זרקתי את הציור כי גם אני אוהב אותו.
אבל הבטחתי לו שזה שלו והבטחות צריך לקיים.
הוא רוצה את זה יותר ממני גם.
שברתי לו את הלב ממששששש.
ואחכ גם שמחתי אותו.
