בשבת שביעי באוקטובר קפצתי צו8 התייצבתי ב12 בצהריים בבסיס במילואים.
נכנסנו בנסיעה איטית ושקטה לתוך בני ברק שם אסור לסוע בשבת.
הורדנו את המחסום בכניסה לעיר ונכנסנו בשקט ולאט לאט.
אף אחד מהתושבים בעיר לא צעק לעברנו הם כן היו המומים לראות את צה״ל נכנס לתוך העיר בשבת.
אבל הבינו שכנראה קרה משהו יוצא דופן כי אנחנו לא סתם נכנסים.
כשהגענו לתחנה הסופית תחנת כיבוי אש בני ברק ישבנו בפנים לשיחה עם מפקד התחנה והמ״פ שלי.
ברגע שמפקד תחנת כיבוי אש אמר שמדינת ישראל חטפה מכה אנושה היום פשוט ירדו לי דמעות.
בכיתי.
הביאו לי בקבוק מים שארגע אבל זה פשוט מתפרץ ממך.
כאב וצער שאין לו שליטה.
היינו כוח מיוחד שהגיע לפני כולם ואת הלילה העברנו בתחנת משטרה באזור תל אביב ישנתי בתוך החדר ישיבות שם.
כשהגענו לתחנה בהתחלה ראינו משהי בוכה על שפת המדרכה פשוט לא מפסיקה לבכות.
החיילות שהיו איתי ניגשו לדבר אתה ולהרגיע אותה.
אחכ שאלתי אותן למה היא בכתה והן אמרו לי-
בישרו לה שמשהי במשפחה שלה ברשימת החטופים.
יש לי חבר אומנם לא פגשתי אותו לעיתים קרובות אבל אנחנו מכירים למעלה מעשר שנים שנפל בעזה.
כל פעם אני רואה תמונות ברחוב ובפייסבוק של החטופות וזה פשוט קורע את הלב.
אנחנו מנהלים את חיינו כרגיל אבל עמוק בפנים יש המון כאב.
גם כל עוטף עזה שהיתה כמו גן עדן ירוקה ויפה נחרבה ונהרסה.
עזה צריכה להישרף בלהבות ומגיע להם על השבת השחורה ההיא.