אין לה פנים ואין לה שם. אבל יש לה דופק והוא שקט, כמעט לא נשמע. אפשר לעבור חיים שלמים מבלי לחוש בה. בתרבות המערבית קוראים לה בשמות רבים. הכי קרובות לתאר אותה, היו אלה שקראו לה "האחר" אבל גם טענו שבתרבות פאלוצנטרית אין את הכלים לתאר אותה, כי היא נולדה בעולם פראי מידי. אבל גם בכלוב הכי חזק יש סדקים. אני חושבת שאפשר דרך הסדקים האלה לחשוף חתיכות חתיכות ממנה בכל פעם, בתנאים מאוד מסויימים. איך עושים את זה? כמו בלידה: מרפים. נכנסים למאורה חשוכה. מתפשטים. מתמסרים לה, מתמסרים לכל מה שהיא תביא: היא תפלח לך את הגוף, היא תגרום לך לנהום, לגמור, להשיר את המסכות שלך, להזיע, להיפתח לאור ולרחף בעולמות אחרים.
כשהזמן מגיע,מזמינים את האדון או הגבירה להגיע ולעזור לה לצאת. אדון או גבירה הם המיילדת,הם חלק מהטקס של לידת החיה הפראית שאת. אבל הם לא העיקר. את היא החלל ממנו יוצאים החיים. את היא האם.
פחד המוות שאנחנו מקבלות בלידה, גם הנפלאה ביותר, הוא הפחד העתיק מחיות הטרף שמריחות את הדם של גופך הפתוח ומתאספות כדי להשביע את הרעב. לכן אל תלדי ואל תסתשני במקום בו את מרגישה לא מוגנת טוטאלית.
