לפני 13 שנים. יום שישי, 25 בינואר 2013 בשעה 7:08
פעם היה לי יותר כיף...
פתאום כשבאת כל הכיף שלי נעלם.
לפני 13 שנים. יום חמישי, 24 בינואר 2013 בשעה 8:07
אני לא שונאת
אני לא אוהבת
אני לא כועסת
אני לא פגועה
אני לא נוטרת טינה
ואני גם לא מחפשת נקמה.
אני לא מחפשת אשמים
אני לא רוצה שיהיה לך רע
אני גם לא רוצה להרוס לך.
אבל אני הכי מסוכנת
כשאני אדישה.
לפני 13 שנים. יום ראשון, 20 בינואר 2013 בשעה 11:01
יש מרחק כזה ששום דבר לא יוכל לגשר עליו.
לא גשר, לא מטוס, לא סולם
ואפילו לא אלוהים.
לפני 13 שנים. יום שלישי, 15 בינואר 2013 בשעה 19:33
כשאלך
מילים ולחן:
קחי, קחי את כל הכאב מליבי
לא נשאר לי כבר כוח כמעט
להמשיך לקוות שיהיה לנו טוב
מי, מי אמר לך שלא נסתדר
לא היה לי פשוט לוותר
החיים ממשיכים ואני מסתגר
איך לא היית שם כדי להבין
שבנינו כבר אין ריגושים, מלחמות
אין למי לחכות..
כשאלך רק תדעי שזה לא בגללך
כבר ניסינו הכול לא הולך
מי לקח את האושר שלנו
כשאלך אצטער גם על כל המילים
איך הייתי אידיוט לפעמים
הזמן אוזל והסוף מתקרב
את אינך, כשאלך
לא,לא אשכח את אותם רגעים
שהכול התפרק מבפנים
כל כך חבל לוותר על כל השנים
אז מי, מי אמר לך שלא נסתדר
את שתקת לא רצית לדבר
אך החיים ממשיכים ואני מסתגר
איך לא היית שם כדי להבין
שבנינו כבר אין ריגושים, מלחמות
אין למי לחכות..
לפני 13 שנים. יום שבת, 12 בינואר 2013 בשעה 18:38
אני באמת רוצה לסלוח
הלוואי וזה היה כזה פשוט,הלוואי והייתי יכולה לשכוח את הכל,הלוואי והייתי יכולה למחול על הכבוד שלי בכזאת קלות.
נפגעתי,ומאז קשה לי להתמודד איתך.
אני מצטערת,אני בדרך כלל טיפוס שלא נפגע בקלות.
הפעם,הפעם אני לא מצליחה לשכוח...
יום אחד אתגבר על זה..
כרגע,זה בלתי אפשרי.
לפני 13 שנים. יום שלישי, 1 בינואר 2013 בשעה 19:27
שמתי לב שאחד הדברים שדורשים ממך הכי הרבה גדלות ובגרות זה הדבר המאד מאד פשוט לכאורה שניקרא פירגון.
שמתי לב שלפרגן כשלך צובט בלב זה אפילו קשה פי מיליון.
אני מפרגנת כי אני אוהבת, כי כיף לי לראות את האושר אצלו על הפנים, אני מפרגנת כי בתכלס גם בזה נמדדת חברות.
אני מפרגנת,ושמחה באמת,ואהיה כזאת תמיד
אני מפרגנת,אבל זה לא סותר את הצביטה הזאת שיש בלב.
זה קשה לפרגן
זה דורש המון כוחות נפשיים
ובזמן האחרון אני פשוט נלחמת בציפורניים שלא להישבר...
אני מפרגנת
כי ככה זה
ככה זה חבר אמיתי.
לפני 13 שנים. יום שבת, 22 בדצמבר 2012 בשעה 15:20
אני לא יכולה יותר,אני מרגישה כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ עוד שניה וחצי
יותר מידי רגשות,יותר מדי.
אני מפחדת להרגיש,אני מפחדת שזה כבר לא בשליטתי,שעמדתי תאחיזה,שהדברים מתגלגלים בלי שאני יכולה לעצור.
אם רק הייתי יכולה...
אם רק היה לי האומץ...
אם לא הייתי מפחדת ...
הייתי כבר מזמן עושה את זה...
אני מפחדת,אני מפחדת שאחרי שאגיד לא תהיה דרך חזרה
לפני 13 שנים. יום שישי, 21 בדצמבר 2012 בשעה 7:42
אני תמיד מתאהבת בילד הרע של השיכבה.
תמיד זה היה ככה,מאז שאני זוכרת ת'צמי
כל אלה שהיו קשים להשגה,כל אלה שהייתי צריכה לרדוף אחריהם ולהתחנן שיתייחסו אליי.
אלה שהיו עושים לי חיים קשים,
החבר'ה עם הגינס המשופשף או הקרוע,עם הגופיות,
קיצור בטח אתם תקראו להם "הערסים" של הכיתה.
ואז יום אחד הבנתי שנמאס לי מזה,נמאס לי לרדוף אחריהם,נמאס לי שהם שמים עליי זין,נמאס לי שהם רואים בי מישהי שמתאימה רק לשעשוע זמני
והחלטתי לשנות כוון.....
למה רוב הנשים תמיד נמשכות לאלה שעושים להם רע? למנייאקים?למה????????????????????????
זה פשוט דפוק בשכל!!!