נעמה לא חיכתה לבוקר. כבר ב-1:30 בלילה הנייד רטט. "אתה לא נורמלי," היא כתבה, "השארת אותי ככה באמצע הרחוב, בלי כלום למטה, עם הרגשה שלא חוויתי בחיים". לא עניתי. נתתי לה להתבשל בתוך חוסר הוודאות הזה עוד לילה שלם.
בבוקר שלחתי הודעה קצרה: "משרד, 16:00. תבואי עם חצאית. בלי התחתונים האדומים".
היא הופיעה בדיוק בזמן. לא היועמ"שית הלוחמנית מאתמול, אלא אישה שכל צעד שלה משדר דריכות. סגרתי את הדלת וסימנתי לה לשבת מולי. "תקשיבי לי טוב," אמרתי בקול שקט, "בחדר הישיבות את יכולה להיות מי שאת רוצה. כאן, המילים שלך לא שוות כלום אם הן לא מגובות במעשים. את מבינה?".
היא הנהנה, המבט שלה היה נעול עליי, מחפש אישור. ביקשתי ממנה לקום ולעמוד עם הגב אליי, מול החלון הגדול שמשקיף על העיר. כשהנחתי יד על העורף שלה, הרגשתי אותה מצטמררת. "האצבעות שלך," לחשתי לה באוזן, "אם אני אראה עוד פעם אחת שאת פוצעת אותן כי את לא יודעת לאן לתעל את המתח שלך, העונש יהיה כזה שלא תוכלי לשבת שבוע. ברור?".
"כן," היא פלטה בקושי.
הוצאתי מהמגירה סרט משי שחור. "עכשיו אנחנו הולכים לבדוק כמה את באמת רוצה להיכנס לעולם שלי". קשרתי לה את העיניים. השקט בחדר הפך לסמיך. היא לא ראתה כלום, רק הרגישה את הנוכחות שלי מסתובבת סביבה. כל מגע קטן שלי בכתף או בשיער גרם לה לקפוץ.
"עכשיו," אמרתי לה, "את הולכת להישאר ככה, עומדת, בלב המשרד שלי, בזמן שאני ממשיך לעבוד. את לא זזה, את לא מדברת, ואת לא מורידה את הכיסוי עד שאני אומר. אם תצליחי בזה 20 דקות, אולי תקבלי את מה שאת כל כך צמאה לו".
התיישבתי מול המחשב והתחלתי להקליד, מתעלם ממנה לחלוטין. המתח בחדר היה אפשר לחתוך בסכין. ראיתי איך הנשימות שלה הופכות כבדות, איך היא נלחמת בדחף לזוז. היועמ"שית הכי חזקה בשוק עמדה שם, חסרת אונים מרצון, מחכה רק למוצא פי.
אחרי חצי שעה, לא 20 דקות, קמתי. עמדתי מאחוריה והורדתי את הכיסוי. העיניים שלה היו לחות. היא הסתובבה אליי, שבורה ושלמה בו זמנית.
"אמרת שכל אחת לביתה, נכון?" היא לחשה בחיוך שבור.
"היום לא," עניתי. "היום את באה איתי".
המשך יבוא.