העולם כפי שאני רואה אותו

לשחרר את המושכות: כשאת מפסיקה לחשוב, אני מתחיל.אני מסתכל על המילים בכרזה הזו ורואה אותך. אני רואה את ה"רסן המהודק" שאת מחזיקה בו בכל יום. הריסון העצמי הזה, המוח שלך שלא מפסיק לנתח כל רגע וכל תגובה. זה מתיש, נכון? לנסות להיות תמיד בשליטה, תמיד צעד אחד לפני כולם. כשכתוב כאן על "שחרור הרסן", זה בדיוק מה שאני רוצה להעניק לך. זה לא קשור לכוח שלי מולך – זה קשור לחופש שלך. החופש להניח את המושכות אצלי בידיים ופשוט להפסיק לחשוב. אני כאן כדי לספק לך את מה שאת לפעמים אפילו לא מבינה שאת צריכה. השקט הזה בראש, ההשתקה של המוח הקדחתני שמנתח הכל מסביב כל הזמן. אצלי, את לא צריכה להבין. את לא צריכה לתכנן. אני רוצה לתת לך את ההזדמנות שמופיעה כאן בסוף: פשוט להרגיש. פשוט לחוות. בלי ה"רעש" של המחשבות, בלי האחריות על הכתפיים. תורידי את המגננות, קטנה. תני לי להשתיק את העולם בשבילך.

זה הרגע שבו החבל פוגש את העור, והידיים שלי פוגשות את הגוף שלה. בתמונה הזו אין צורך בהסברים או משא ומתן, יש כאן שפה שרק מי שמוכנה להתמסר באמת מסוגלת להבין. יותר מדי "דאדיז" מדברים על שליטה ושוכחים שהיא נמצאת בקצוות של האצבעות. ביכולת לקשור לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. להדק את החבל בדיוק במידה שתגרום לה להרגיש כל נשימה, כל דפיקת לב, ובעיקר את העובדה שהיא כבר לא צריכה להחזיק את עצמה – אני מחזיק אותה. החבלים האלו הם לא כלא, הם הגבולות שהיא כל כך צמאה להם. הם המפה שאני משרטט על הגוף שלה שמזכירה לה בדיוק למי היא שייכת ברגע הזה. כשהקשר נסגר העולם בחוץ משתתק ונשאר רק המתח, המגע שלי, והצייתנות שלה. אני לא מחפש בובת ראווה, אני מחפש את הרגע שבו היא נשברת לתוך החבלים ומבינה שאין לה לאן לברוח – ודווקא שם היא מוצאת את החופש שלה. תחת הסמכות שלי, בתוך השקט שלי. תסתכלו על התמונה הזו שוב. זה לא רק קשר. זה חוזה שנחתם בשתיקה, ומי שנועדה למתח הזה כבר מרגישה אותו עמוק בבטן.

בימים האחרונים פתחתי לך דלת לעולם שלי. ביקשת להיכנס תחת חסותי, טענת שאת צמאה למסגרת ברורה ושמצאת את עצמך בין המילים שלי. האמנתי לשיח המכבד שהתפתח בינינו, האמנתי שאת באמת מוכנה להניח את השליטה בידיים שלי. אבל אז הגיע השקר, וברגע אחד הכל קרס. כשאת מבקשת להיות תחת חסות של דאדי דום, את מבקשת הרבה יותר ממישהו שיגיד לך מה לעשות – את מבקשת עוגן. והעוגן הזה מחזיק רק על בסיס אחד: אמת אבסולוטית. ברגע ששיקרת, לא רק שעברת על חוק, אלא הצהרת שאת לא באמת סומכת עליי שאוכל להכיל את האמת שלך. לרצות זה לא רק לבצע פקודות, זה להיות שקופה, בלי מסכות ובלי עיגולי פינות. אי אפשר לבנות מרחב בטוח כשהיסודות רקובים. הכריעה שכל כך רצית היא קודם כל כריעה של הלב מול האמת, ומי שלא מסוגלת לעמוד ביושרה הזו, לא תוכל לעמוד תחת המטרייה שלי. הסמכות שלי היא לא משחק, והאמון שלי הוא לא משהו שאני מאפשר לבזבז. חבל, היה כאן פוטנציאל למשהו נדיר, אבל אני לא בונה טירות על חול. את עומדת עכשיו מחוץ למבצר שלי, והמפתחות אצלך – רק את תחליטי אם את מסוגלת להיות האמת שטענת שאת, או שהשקר הזה הוא כל מה שיש לך להציע.

​התמונה הזו היא המניפסט של כל מה שאני מאמין בו כדאדי דום. יש פעמים שאת על הברכיים מולי כי ככה הוריתי, כי זה המקום שבו את מוצאת שקט תחת הסמכות שלי, ושם אני אעמוד מעלייך בגאווה ואהיה המבצר שלך. אבל כשהחיים בחוץ מרסקים אותך, כשהברכיים שלך נוגעות ברצפה כי הנטל שהעולם הניח לך על הכתפיים פשוט כבד מדי – אני לא עומד מעלייך. גבר שעומד מעל האישה שלו כשהיא קורסת הוא לא דום, הוא אפס. ברגעים האלו הסמכות שלי זזה הצידה. אני יורד למטה, לתוך השברים, וכורע לצידך בגובה העיניים כדי להזכיר לך שאת לא צריכה לסחוב כלום לבד. אני אהיה הקיר שאת נשענת עליו והאוויר שאת צריכה לנשום, ואני אשאר שם על הברכיים איתך עד שיהיה לך מספיק כוח לעמוד שוב. להיות דאדי זה לא רק לקבל ממך צייתנות כשקל, זה להיות ראוי להתפרקות שלך כשקשה. אל תפחדי מהמשקל של העולם, המקום הכי נמוך שתגיעי אליו הוא הידיים שלי. תנשמי, אני כאן.

​זה לא המגע הרגיל שאת מכירה. זאת בעלות.

אני מסתכל על התמונה הזאת ורואה בדיוק את הרגע שבו את מפסיקה לדבר ומתחילה להרגיש. את הרגע שבו הגוף שלך מבין שנגמרו המשחקים והתחילה המציאות שלי.

​אני לא מחפש את הוניל המשעמם שבחוץ. אני מחפש את הנשימה שנעצרת לך בגרון כשהיד שלי מהדקת אחיזה על הלסת שלך. את הרגע שבו את מוותרת על השליטה ומבינה שדווקא שם, תחת הסמכות שלי, את הכי בטוחה שיש.

​להיות הדאדי שלך זה אומר שאני רואה את כל הפנטזיות שאת מפחדת ללחוש.

וזה אומר שבמרחב שלי – על הספה, במטבח או בתוך הכלוב – את יכולה פשוט להיות שלי. בלי מסיכות. רק את, החוקים שלי, והחופש המוחלט שבכניעה.

אני לא כאן לשיחות חולין.

אם קראת את זה והרגשת משהו זז לך בבטן, את יודעת בדיוק למה את כאן.

​אל תשלחי לי הודעה גנרית של "היי".

תגידי לי מה המילים האלו עשו לך, ומה היית נותנת כדי להרגיש את היד שלי עלייך עכשיו.

​נראה אם יש לך אומץ לעמוד בקצב שלי

יש רגעים שבהם המילה "אפלטוני" מרגישה כמו השקר הכי סקסי בעולם. מה שקרה בחדר באותן שעות היה רחוק מלהיות תמים; זה היה סשן שבו המתח המיני היה כל כך סמיך, שהיה אפשר לחתוך אותו עם שוט. להיות דאדי דום זה לא תמיד קשור למה שקורה מתחת לסדינים, זה קשור למה שקורה בתוך הראש שלה. כשהיא כורעת מולי, לבושה לגמרי אבל חשופה יותר מאי פעם, והדבר היחיד שמחזיק אותה מלשקוע בתוך התשוקה של עצמה הוא המילה שלי. היא עמדה שם, קטנה וצייתנית, וכל תא בגוף שלה בגד בה. יכולתי לראות את הנשימות שלה הופכות כבדות, את האופן שבו הבד נצמד אליה מרוב רעב, ואת המבט שלה – המבט שאומר שהיא מוכנה להישרף בשבילי. לא נגעתי בה פעם אחת במובן הפיזי הרגיל, ובכל זאת, החדר רעד מחשמל. "תסתכלי לי בעיניים," פקדתי בקול נמוך, נהנה לראות איך המילים שלי חודרות דרכה כמו זרם ישיר. "את מרגישה את זה, נכון? את מרגישה איך את על הקצה, ואיך רק הסמכות שלי היא מה שמחזיק אותך שם." זה הפטיש האמיתי: הידיעה שהיא רטובה, שהיא רועדת, שהיא משתוקקת שאגאל אותה מהמתח המטורף הזה – ואני, כדאדי שלה, פשוט מחייך ושומר על הלהבה יציבה. לא היה צריך חדירה כדי לגרום לה לאבד את הראש. הסמכות שלי הייתה הגירוי הכי חזק בחדר. התשוקה הייתה שם, כבדה ואפלה, מתערבלת בין הפקודות שלי לכניעה שלה. הבעלות הזו, הידיעה שהתשוקה המינית הכי עמוקה שלה נתונה לשליטה שלי ושאני מחליט על הקצב של הדופק שלה, זה הכל. בסוף הסשן, כשהיא הניחה את הראש על הברכיים שלי, מרוקנת רגשית וטעונה מינית ברמות שאי אפשר להסביר, הבנתי שוב: השליטה שלי היא העונג הכי גדול שלה. זה לא היה "פרווה". זה היה BDSM מזוקק, קרב יצרים שבו אני המנצח והיא הפרס. כי לפעמים, כדי להטריף אישה באמת, אתה לא צריך להוריד לה את הבגדים. אתה פשוט צריך להבהיר לה מי הבעלים של התשוקה שלה.

מי שלא עמד מול "סוררת" לא יבין את זה לעולם. זה נראה כמו מרד, זה נשמע כמו חוצפה, אבל מתחת לפני השטח מתחוללת מלחמה. היא נלחמת ביצרים שלה, בעקשנות שלה, ובקירות שהיא בנתה סביב עצמה במשך שנים. היא בועטת בכיסא לא כי היא רוצה לשבור אותו, אלא כי היא מחכה ליד שתניח לה על הכתף ותגיד: "מספיק. אני פה".

​בתור הדאדי שלה, התפקיד שלי הוא לא רק להציב את הגבול, אלא להיות הגבול. כשהיא מתפרעת, היא בעצם בודקת אם אני חזק מספיק כדי לעצור את הסופה שמשתוללת לה בפנים. היא נלחמת בעצמה כדי להצליח – היא רוצה להפסיד במאבק הזה, כי רק כשהיא "מפסידה" לי, היא סוף סוף מנצחת את השדים שלה.

​האילוף ב-Ddlg הוא לא על שבירת הרוח, הוא על בניית אמון. זה הדיוק בלהבין שהיא צריכה שאני אהיה תקיף בדיוק בנקודה שבה היא כבר לא יכולה להחזיק את עצמה. כשהיא נכנעת למרות שלי, היא לא מוותרת על החופש שלה; היא מקבלת חופש מסוג אחר – החופש להיות קטנה, מוגנת, וחסרת דאגות.

​בסוף, כשהיא נרגעת בזרועותיי, מותשת מהמלחמה של עצמה, אני רואה את הניצחון בעיניים שלה. היא הצליחה. היא הצליחה לגרום לי לא לוותר עליה, להחזיק אותה חזק יותר מהכאוס שלה.

​להיות דאדי דום זה לדעת לקרוא בין השורות של המרד. זה להבין שהיא לא מחפשת לנצח אותי – היא מתפללת שאני אנצח עבורה.

​מי שמרגישה שהמילים האלו מדברות אליה, שהיא נמצאת בדיוק במקום הזה – יותר ממוזמנת לפרטי.

יש אנשים שחושבים שדאדי דום זה רק שוקו וסיפור לפני השינה. הם טועים.

הדאדיזם שלי עובר דרך הסדיזם. הוא עובר דרך היכולת שלי להסתכל לך בעיניים כשאני מכאיב לך, לראות אותך מתפרקת לרסיסים, וליהנות מכל רגע – כי אני יודע שרק ככה את מתנקה.

​הסדיזם שלי הוא לא "קטע", הוא השפה שבה אני אומר לך שאת שלי.

כשאת תחת החסות שלי, הכאב הוא לא האויב שלך – הוא הכלי שדרכו אני מקלף ממך את כל העולם שבחוץ עד שנשארת רק את. ואז, כשהעור בוער והנשימה נגמרת, היד המכה הופכת ליד המלטפת. היד שדואגת שהכל בסדר, שאת מוגנת, שאת שלי.

​השילוב הזה, שבין הקשיחות חסרת הפשרות לבין הדאגה הטוטאלית, הוא מי שאני.

​כרגע הבית שקט מדי. החוקים שלי מחכים למישהי שתחיה לפיהם, והסמכות שלי יושבת ומחכה לידיים שצריכות אותה. אני לא יוצא למסעות ציד ואני לא מחפש למלא חלל עם כל אחת.

​אני פשוט כאן. עם כל השקט והכוח הזה, מחכה לראות למי יהיה את האומץ לעמוד מול הסדיסט שבי כדי לקבל את הדאדי שהיא כל כך צריכה.

​אם את מרגישה שהמילים האלו שורפות לך בגוף, אולי הגיע הזמן שתכתבי לי.

כולן יודעות ללחוש "דאדי" כשמצמידים אותן לקיר. זה קל, זה אינסטינקט. אבל המבחן האמיתי של השייכות שלך מתחיל ברגע שאני אומר לך: "חכי".

​כשאת מחכה לי, הגוף שלך מתחיל לדבר בשפה שאני הכי אוהב.

זה המתח שנבנה לך בבטן התחתונה, זה הרעד הקטן בירכיים כשאת רק מדמיינת את המגע שלי, זו הלחות שמתחילה להצטבר כי את יודעת שכל דקה שעוברת – הופכת את המפגש שלנו ליותר בלתי נמנע.

​אני לא נותן לך לחכות כדי לייבש אותך. אני נותן לך לחכות כדי שתנזלי מהמחשבה עליי.

​אני רוצה שתרגישי את המשקל של הנוכחות שלי גם כשאני לא בחדר. שהשקט הזה יהיה הדבר הכי אינטימי שחווית. כי כשאת מחכה לי בסבלנות, בלי תלונות, את בעצם אומרת לי: "אני כל כך שלך, שאני מוכנה להישרף באש של הציפייה הזו רק כדי לזכות במגע שלך".

​מי שלא מסוגלת לחכות, לעולם לא תדע מה זה להתמסר באמת. היא לעולם לא תרגיש את הפיצוץ שקורה כשההמתנה נגמרת.

​כי כשאת מוכיחה לי שאת יודעת לחכות בשקט, את מרוויחה את הזכות שאהפוך את כל המתח הזה לרעידה אחת ארוכה שתפרק אותך מבפנים. תזכרי ככל שההמתנה כואבת יותר, הכניעה שלך תהיה מתוקה יותר.

חשבתם שהחסימה שלכם תזיז לי? חשבתם שאחרי ה"דיון הדחוף" שניהלתם בתוך הבועה הקטנה שלכם בטלגרם או בפייסבוק אני אשב בבית וארעד מפחד? תחשבו שוב.

​בואו נדבר על הטרלול: כתבתי למישהי "מוזמנת לפרטי". פשוט, נקי, תרבותי. פתאום? מופע של צדקנות מעושה. היא רצה למנהלים בבכי של "הטרדה", והאדמינים – אותם אנשים קטנים שמשתכרים מהכוח הדמיוני של כפתור ה-Block – התכנסו ל"ישיבת הנהלה" כדי להוציא אותי מהקבוצות.

​בואו נשים את האמת המכוערת על השולחן:
​"הטרדה" ככלי לחיסול חשבונות: להפוך הזמנה לשיחה בפרטי ל"הטרדה" זו זנות של המושג. זו יריקה בפרצוף של נשים שבאמת נפגעו. אתן משתמשות במושג הזה כמניפולציה זולה רק כדי להרגיש קורבנות לרגע ולספק את האגו הפצוע שלכן.
​המנהלים – דיקטטורים של שקל וחצי: "ישיבת הנהלה"? אתם מנהלים קבוצה בטלגרם, לא את המוסד. הכוח הזה שעלה לכם לראש הוא בדיחה. אתם אנשים קטנים שמצאו לעצמם "מלכות" וירטואלית כי במציאות אף אחד לא באמת סופר אתכם. החסימה שלכם לא פוגעת בי – היא רק מעידה על הפחד שלכם מדיאלוג ועל האפסות שלכם.
​התגובות שלכם? לא מעניינות אותי. אל תטרחו להגיב, אל תנסו להסביר. השיח המעוות והצדקני שלכם לא ראוי לתשובה. אתם מחריבים כל טיפה של תקשורת אנושית בסיסית בשם מוסר כפול ומזויף.
​השורה התחתונה:

מי שרואה ב"מוזמנת לפרטי" עילה למשפט שדה, הוא לא שומר סף – הוא פסיכופת צדקן שצריך טיפול. תמשיכו לחסום, תמשיכו להרגיש "חשובים" בתוך הבועה המצחיקה שלכם. אתם לא גורמים לאף אחד לרעוד, אתם רק גורמים לנו לצחוק על כמה אתם פתטיים.

​חבורה של לוזרים, שחררו אותנו מההצגות שלכם. תתבגרו או שתחנקו עם ה"אדמין" שלכם.