כששואלים אותי על בדס"מ, הרוב מחפשים את הצד הטכני – את החבלים, את הפקודות או את המשחקים. בשבילי, כל זה משני. המהות היא משהו הרבה יותר עמוק: היא היכולת שלי להיות זה שקולט אותה באמת.
להיות דאדי דום זה קודם כל אינטליגנציה רגשית בפעולה. זה לשבת מולה ולזהות את הרעידה הקטנה בקול או את המבט הכבוי, ולהבין שהיא בקושי מחזיקה מעמד מהלחץ של היום. באותו רגע, השליטה שלי היא המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לה. כשאני אומר לה להניח את הטלפון, להיכנס למקלחת או פשוט לשתוק, אני לא עושה את זה בשביל האגו שלי – אני עושה את זה כי היא צריכה שמישהו יוריד ממנה את הנטל של לקבל עוד החלטה אחת היום.
הדומיננטיות שלי היא האחריות שלי. זה דורש ממני שליטה עצמית גבוהה וקשב אינסופי לפרטים הקטנים. לדעת מתי להיות הסמכות שמציבה גבול ברור כדי לתת לה תחושת ביטחון, ומתי להיות המקום הכי רך ומכיל שיש. החוקים והמשמעת הם לא כבלים, הם המעטפת שמאפשרת לה להרפות, להפסיק לנהל את העולם ופשוט להיות.
בסוף, זה עניין של אמון טוטאלי. היא מפקידה אצלי את המפתחות, ואני מוודא שבתוך המרחב שלנו היא מוגנת לחלוטין. זה להיות שם בשבילה בשיא הנוכחות, לראות אותה מעבר למילים, ולתת לה את השקט שהיא כל כך זקוקה לו.
מוזמנת להמשיך לקרוא את הבלוג שלי.