יש סוג של אינטימיות שלא משאירה סימנים על הגוף אבל משנה סדרי עולם בנפש. זה קורה כשהמילים הופכות לידיים, כשהן לומדות ללטף את המחשבות בפינות הנסתרות ביותר, אלו שגם את חוששת לפעמים לבקר בהן.
הציטוט הזה מזכיר שהלשון המיומנת ביותר היא זו שיודעת לרדת אל תוך המחשבות. כשהפרוזה גולשת על נשמה רעבה, היא לא רק מענגת, היא מעגנת. היא נותנת מענה לצורך האנושי הכי בסיסי, שיבינו אותנו מעבר למילים, שיחדרו את החומות שבנינו מול העולם כדי להגן על המקום הכי פגיע והכי יפה שלנו.
דומיננטיות אמיתית, כזו שבאה עם אינטליגנציה רגשית, לא מחפשת לפרוץ פנימה בכוח. היא מחפשת להיות הנוכחות הזו שגורמת לחומות להיפתח מעצמן. כשאת מרגישה שמישהו באמת רואה את המיינד שלך, על כל המורכבות והסערות שבו, את לא רק מאפשרת לו להיכנס, את מוצאת בו מנוח.
כי הכניעה הכי עמוקה מתרחשת כשהיא מבינה שהמוח שלה הוא המקום שבו הוא הכי רוצה להיות, והוא המקום שבו המחשבות שלה יכולות סוף סוף להרגיש בבית.
מוזמנת להמשיך לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.