האורות של נתב"ג נעלמו מאחורינו במראה, וריח הבושם שלה, תערובת של אלגנטיות וקצת עייפות של טיסה, מילא את חלל המונית. בלה ישבה שם, אישה בשלה ומרשימה, כזו שהעולם רגיל להשתחוות בפני הסמכות שלה. היא סיפרה על ברלין, על כנסים ועל בתי קפה, אבל ככל שהשיחה קלחה, הרגשתי שמשהו מתחת למעטפת המקצועית שלה מתחיל להתרכך.
כשהיא שאלה למה אני מחייך, והתשובה דאדי דום נפלטה לחלל המכונית, משהו באוויר השתנה. המונחים הטכניים לא היו העניין כאן, זה היה התדר.
זה אומר, אמרתי בשקט בזמן שהמשכתי להוביל את המכונית בביטחון דרך כביש 1, שאני רואה את מה שאת מסתירה כל כך טוב מאחורי החליפה הזו. אני רואה את הצורך שלך להפסיק לנהל את העולם, לפחות לכמה שעות. להניח את הראש, להרפות מהמושכות, ולדעת שיש מישהו ששומר עלייך ובמקביל גם קובע את הכללים.
ראיתי את הניצוץ בעיניים שלה. זה לא היה רק פחד מהלא נודע, זה היה החשש המרתק של אישה שמבינה שמישהו הרגע קרא את המחשבות הכי כמוסות שלה. הוניליות שלה לא הייתה מחסום, היא הייתה בד קנבס לבן שחיכה ליד הנכונה שתצייר עליו.
אתה מדבר על שליטה? היא לחשה, והקול שלה רעד מעט, לא מחולשה, אלא מהתרגשות שטרם חוותה.
אני מדבר על שחרור, תיקנתי אותה ברכות סמכותית. על הרגע שבו את מפסיקה להיות הגברת והופכת להיות פשוט את. תחת הידיים שלי. תחת המבט שלי. הניצוץ הזה שראיתי אצלך? זה הרעב למצוא מקום שבו את לא צריכה להחליט כלום. מקום שבו לא וכן מקבלים משמעות חדשה לגמרי.
השתיקה במונית הפכה פתאום לצפופה, אבל לא מהסוג המעיק. זה היה סוג של שקט חשמלי, כזה שמרגישים בקצות האצבעות לפני שפורצת סופה. בלה הסיטה את המבט אל חלון המכונית, משקפת את אורות הפנסים שעברו עלינו בסך, אבל ראיתי במראה המרכזית שהיא לא באמת מסתכלת על הדרך. היא עיבדה את המילים שלי, מילים שזרקו אותה מחוץ לעולם המושגים המוכר של ישיבות עבודה וטיסות עסקים.
חשש? שאלתי בשקט, שובר את הדממה בקול נמוך ובטוח. או סקרנות שפשוט אין לה עדיין שם?
היא חזרה להביט בי, והפעם הניצוץ שראיתי קודם בער קצת יותר חזק. זה פשוט נשמע כל כך רחוק ממני, היא לחשה, והיד שלה, שקודם נחה ברפיון על התיק, התהדקה סביב הרצועה. אבל הדרך שבה אמרת את זה, הנינוחות הזאת, כאילו אתה יודע משהו שאני אפילו לא מעזה לשאול.
עצרתי את הרכב בצד הדרך, לא רחוק מהכתובת שלה, אבל מספיק רחוק כדי שהעולם שבחוץ לא יפריע. הסתובבתי אליה במושב. בלה הייתה אישה מרשימה, בשלה, אחת שרגילה לנהל עניינים ביד רמה, אבל ברגע הזה, בתוך חלל המונית המוגן, ראיתי את הילדה הקטנה שרק רוצה להניח את המושכות בצד.
בלה, קראתי בשמה, והפעם הוספתי את הטון ההוא. לא תוקפני, לא טכני, אלא טון שיש בו סמכות עוטפת, כזו שמבטיחה ביטחון לפני שהיא דורשת ציות. החשש שלך הוא טבעי. הוא מגן עלייך. אבל הניצוץ הזה? הוא מספר לי שכל החיים את היית זו שדואגת, זו שמחליטה, זו שמובילה. אולי הגיע הזמן שמישהו פשוט יראה אותך. ויוביל אותך.
היא נשמה נשימה עמוקה, וראיתי את החזה שלה עולה ויורד בקצב מהיר יותר. ומה קורה כשמובילים? שאלה בקול סדוק.
הושטתי יד, לאט, בזהירות, והנחתי אותה על גב כף ידה המתוחה. לא זזתי. רק נתתי לה להרגיש את החום, את הנוכחות שלי. קורה שאת מפסיקה לחשוב, עניתי. הקירות שבנית סביבך מתחילים להימס. את מגלה שדווקא בתוך הגבולות שאני מציב לך, את הכי חופשייה שהיית אי פעם. זה לא קשור לכאב, בלה. זה קשור להתמסרות. לדעת שיש ידיים חזקות מספיק להחזיק את כל מה שאת.
היא לא משכה את היד. להפך, היא סובבה את כף היד שלה ושילבה את אצבעותיה בשלי. המבט שלה ננעל בשלי, והחשש הגדול שהיה שם קודם התחלף במשהו אחר, רעב עתיק ושקט, שהמתין שנים למישהו שיזהה אותו.
אני חושבת, היא בלעה את רוקה, שאולי אני לא רוצה להגיע הביתה לבד הלילה.
חייכתי את החיוך ההוא, זה שגרם לה לשאול מלכתחילה. אני יודע, קטנה. אני יודע בדיוק מה את צריכה.