אתמול בכית והיית בדאון, זה קרה רגע לפני שטסתי. הבוקר כשנחתתי, השאלה הראשונה שנפתח הטלפון הייתה לוודא שאת בטוב ולהבין מה קרה אתמול. לא באמת הצלחתי להבין אותך, ולכן דרשתי שתכתבי פוסט אליי ותוציאי הכל.
השקט הזה שלך, שמתחבא מאחורי הודעות קצרות של "אני בסדר", הוא הדבר שהכי שורף לי את הבטן. המטוס מתנתק מהקרקע, ואני יודע שהשארתי אותך למטה עם משקל כבד מדי, כשהידיים שלי כבולות בתוך תא נוסעים בגובה אלפי קילומטרים. המרחק הזה הוא עינוי, כי התפקיד שלי הוא להחזיק אותך, לאסוף את השברים שלך ולתת לך את הקרקע היציבה שאת צריכה. כשאני לא שם פיזית לעשות את זה, הכל אצלי נמתח לקצה.
כשפתחתי את הטלפון בנחיתה, חיפשתי אותך מיד. לא רציתי מילים מנומסות ולא ניסיונות לגונן עליי מהסערה שלך. לעזאזל עם הנימוסים. אני צריך לראות את הפגיעות שלך, הכי מדממת והכי חשופה שיש, כי רק שם את באמת שלי, בלי מסכות ובלי חומות. כשאת מנסה להסתיר ממני את הכאב שלך, את לוקחת ממני את המקום שלי בחיים שלך.
אז כן, דרשתי. לא כדי להפעיל כוח, אלא כי אני לא מוכן להשאיר אותך לבד בחושך הזה. דרשתי שתפתחי את המחשב ותקיאי את כל מה שיושב לך על הלב לתוך פוסט, ישירות אליי. המילים שלך הן הציות שלך עכשיו. תני לי את כל הלכלוך, את כל הדמעות, ואת כל האמת שלך – כדי שאוכל להחזיק אותך מפה, ולדעת שאני איתך בכל נשימה, גם מעבר לאוקיינוס.