העולם כפי שאני רואה אותו

​תסתכלי על התמונה הזאת. זה לא חיוך, זו צעקה אילמת. זה הרגע שבו את מפסיקה להילחם ומתחילה להתפרק לי בין הידיים.

אני רוצה אותך בדיוק שם. בנקודה שבה העור שלך בוער, כשהאוויר בחדר נהיה סמיך מדי מכדי לנשום, והדופק שלך הולם לי בכפות הידיים כמו ציפור כלואה. אני מביא אותך עד לצוק, עד למקום שבו הכל רטוב, מתוח ורועד – ואז אני פשוט עוצר.

אני מחזיק אותך על הקצה הדק והחד הזה, מרגיש איך כל שריר בגוף שלך מתחנן לפורקן, איך הנשמה שלך מנסה לברוח לך מהגרון. ואני? אני רק מסתכל. נהנה מהכוח המוחלט של ה"לא".

זה לא סתם עיכוב, זה עינוי ארוטי מזוקק. אני שואב את העונג שלי מהעובדה שאת מאבדת את עצמך בתוך התהום הזאת, שבין הטירוף לשפיות, ואין לך שום דרך לצאת משם בלי הרשות שלי.

תמשיכי להתפתל. תמשיכי לבקש. אני רק מתחיל ליהנות מהשקט שבין הצעקות שלך.