היא לא התעוררה לצידי. עזבתי את הדירה שלה עוד בלילה, משאיר אותה בתוך השקט המוחלט שעוטף את הגוף אחרי סערה כזו. כשפקחתי עיניים בדירה שלי, הנייד כבר רטט על השידה. נעמה לא חיכתה לבוקר מאוחר; הגוף שלה כבר היה מכויל לתדר החדש שהכתבתי לה. כשהיא נכנסה לחדר הרחצה בדירתה, האור הטבעי שנכנס מבעד לחלון הגדול הציף את המציאות שעיצבתי על בשרה. היא עמדה שם, עירומה לגמרי תחת קרני השמש, והביטה בהשתקפות שלה – לא עוד היועמ"שית הקרה, אלא אישה מסומנת. על ירכיה הלבנות ועל הישבן נמתחו סימנים כחולים, עדות נוקשה למגע החגורה שלי מהלילה, בולטים באכזריות יפה תחת האור הרך. הפסים הכהים הללו היו המדליות שלה, ההוכחה הפיזית לכך שהיא עמדה במבחן. היא העבירה אצבע רועדת על אחד הסימנים, חשה את הצריבה העמומה ששלחה גל של רטיבות חדשה בין רגליה. המבט בעיניה היה טעון בשקט שעליו חלמה שנים, והוא גרם לה לחייך חיוך ענק ומנצח אל מול הנוף שנשקף מהחלון. היא לא ראתה שם חבלות; היא ראתה חותמת בעלות. בלי להסס, היא לקחה את הנייד וצילמה סט תמונות תקריב באור היום – כל סימן כחול, כל צריבה שחבויה מתחת לקו החצאית, כל פיסת עור שסימנתי כרכוש. הנייד שלי הבהב. פתחתי את ההודעה וראיתי אותה: חשופה, גאה ושייכת תחת שמש הבוקר. "אין מאושרת ממני, אדוני," היא כתבה מתחת לתמונה שמתעדת את הסימנים על בשרה. החיוך שלה היה של אישה שמצאה את החופש שלה בתוך הכניעה. היא ידעה שמתחת לחליפת העסקים המחויטת שתלבש עוד מעט, הסימנים הללו יבערו על עורה לאורך כל יום העבודה, מזכירים לה בכל תנועה למי היא באמת שייכת. ידעתי שהיום במשרד, כשהיא תעמוד מול הדירקטוריון ותשדר סמכות בלתי מתפשרת, הרטיבות שתציף אותה בכל פעם שהבד יתחכך בסימני החגורה תהיה הסוד הכי עוצמתי בחדר.
המשך יבוא.