פרק 9: לבדוק דופק
נחתתי בשעות הערב המאוחרות. בזמן שהמונית לקחה אותי למלון, הסתכלתי על האורות של העיר הזרה בחוץ, אבל הראש שלי היה בדירה בתל אביב. השקט ממנה לא מצא חן בעיניי. ידעתי שהיא אחרי הפגישה אצל פרופסור משיח, וידעתי שהיא בטח מסתובבת עם משקל כבד על הלב.
הגעתי לחדר, זרקתי את המזוודה וחייגתי. היא ענתה אחרי שלושה צלצולים. הקול שלה נשמע עייף, קצת שבור.
ערב טוב מתוקה שלי, ילדה יפה, אמרתי בשקט. מה שלומך? איך עבר היום שלך?
היה שקט בצד השני. שמעתי אותה לוקחת נשימה עמוקה.
הייתי אצל פרופסור משיח, היא לחשה. הוא היה מאוד ישיר. הוא הסביר שהשעון לא מחכה, ושצריך להחליט על תרומת זרע כבר בחודש הבא. זה הרגיש פתאום כל כך טכני וקר... הרגשתי שאני טובעת בתוך כל הנתונים האלו.
אני שומע אותך, ילדה יפה שלי, עניתי ברכות. אני יודע כמה זה חשוב לך, ואני מבין כמה זה מפחיד כשמישהו הופך חלום למספרים ולוח זמנים. אני יודע שאת מרגישה לבד עם זה עכשיו, כשאני לא שם להחזיק לך את היד.
זה בדיוק זה, היא אמרה, ושמעתי את הרעידה בקול שלה. אני פשוט צריכה שתהיה פה.
אני איתך, אמרתי לה בביטחון. גם מהמרחק הזה. פרופסור משיח מטפל בגוף שלך, אבל הוא לא מכיר את הנשמה שלך כמוני. אל תתני ללחץ שלו לפרק אותך. אנחנו נחשוב על הכל ביחד כשאחזור. אבל עכשיו, אני רוצה שתעשי משהו בשבילי. משהו שישקיט קצת את הרעש בראש.
מה? שאלה.
לכי למראה בחדר האמבטיה. תורידי את הבגדים ותסתכלי על הסימנים שנשארו לך מאתמול. תסתכלי על מה שציירתי לך על העור.
שמעתי את תנועת הבד בטלפון. אחרי דקה היא חזרה. אני שם.
מה את רואה, ילדה שלי?
אני רואה אותך, היא ענתה, והפעם הקול שלה היה יציב יותר. הסימנים על הירכיים, על הישבן ועל הגב... הם עדיין שם, כחולים וברורים. הם מזכירים לי שלמרות המילים של הרופא והשעון שרץ, אני עדיין עטופה בך. זה מרגיע אותי.
טוב מאוד. הסימנים האלה הם העוגן שלך. את שלי, וזה אומר שאת לא צריכה לשאת את כל העולם על הכתפיים לבד. לכי לישון עכשיו. אני איתך.
ניתקתי את השיחה. השקט בחדר המלון הזר הרגיש פתאום חונק. שכבתי על הגב והסתכלתי על התקרה. ידעתי שהרגעתי אותה, אבל עכשיו הרגשתי את המרחק פיזית. הידיים שלי הרגישו ריקות. חשבתי עליה שם, עוברת עם האצבעות על הסימנים שלי, וחשבתי כמה הייתי רוצה להיות זה שנוגע בהם עכשיו במקום המבט שלה במראה.
שבועיים זה המון זמן. בחוץ העיר המשיכה בשלה, אבל בתוך החדר הזה, הדבר היחיד שהיה קיים זה הגעגוע הצורב לילדה היפה שלי, שנשארה שם לבד עם המחשבות שלה – והסימנים שלי.
מוזמנות לקרוא פרקים קודמים
תגובות בפרטי או כאן