צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מציאות, פנטזיה, ומה שביניהם

הבלוג שלי משלב סשנים אמתיתיים, פנטזיות ודמיון מפותח.
הכול כתוב בצורת סיפורים שקורה בזה הרגע שעוזרים לקורא להיכנס לנעליים שלי ולחוות את הסשן יחד איתי.
שמח ללייקים ותגובות :)
תיהנו!
לפני 4 שנים. 4 בינואר 2020 בשעה 15:28

היא פתחה את הדלת ומיד המוזיקה החזקה נשמעה החוצה.

היא הובילה אותי כשהחזיקה אותי מהיד,

ובלי לתת לי הזדמנות להגיד שלום לאף אחד, היא לקחה אותי לבמה והושיבה אותי על הברכיים.

אחרי שחיברה את הטבעת לוו למעלה והתכופפה על הברכיים לגובה שלי.

"זה הולך לכאוב היום!"

יופי, אני אוהב שאת מכאיבה לי :)

"חחחח נראה בקשר לזה מתוקי"

"קום".

היא אמרה בקול רך, אוהב ופיקודי.

מיד קמתי על הרגליים.

 

היא הפשיטה אותי עד לתחתונים, סובבה אותי עם הגב אליה, תפסה את הידיים שלי שהיו פרוסות לצדדים

וחיבקה אותי כשהיא עוטפת את כולי עם הידיים שלה.

"ששששש...."

היא אמרה בזמן שאחזה בשתי הידיים שלי ביד אחת, ובידה השניה הזיזה בעדינות רכה

את הראש שלי ונתנה לו לנוח על הצוואר והראש שלה.

שניה לפני ששטתי לגמרי בדמיון ובעונג שלי,

היא לקחה את הידיים שלי וכיוונה אותן בעדינות כך שיהיו מאחורי הגב שלי.

היא התרחקה כמה סנטימטרים והתחילה לקשור.

 

הרגשתי את החבל מתהדק יותר ויותר סביב החזה שלי, הידיים והגב.

זה היה ממש כאילו זו היא זו שחיבקה אותי ולא נתנה לי לזוז.

עם כל ליפוף נהייתי יותר ויותר שלה.

עוד שכבה של שליטה השתחררה ממני, עוד שכבה של העולם שהתעופפה לה...

מבחינתי? היינו רק היא ואני.

לא הייתה המוזיקה הרועשת, לא היו האנשים שהתקהלו לאט לאט והסתכלו עלינו,

היינו רק היא ואני!

 

אעעעעעעעעע!

גנחתי מכאב חד כשהיא תפסה אותי משום מקום מהשיער והורידה אותי לישיבה באגרסיביות.

היא הוציאה מטפחת וקשרה לי איתה את העיניים שלי.

בזמן שהשכיבה אותי על הגב היא כופפה לי את רגל ימין וקשרה אותה בקשירה שנקרית פוטומומו

(אוח כל כך אהבתי שהייתה מסבירה לי בסוף הסשן מה עשתה לי עם החבלים).

 

הרגשתי אותה מחברת את הרגל שלי לאנשהו 

ואחרי כמו שניות התחלתי לשמוע קול מכני

טוווווווווו

כמו גלגל שיניים שמסתובב

לא ממש הבנתי מה קורה...

עד שהרגל שלי התחילה לעלות לאט לאט למעלה.

"אתה מוכן מתוקי?"

מוכן למה מיסטרס?

"זה משנה?"

אני מוכן. סליחה.

הרגשתי אותה, אפילו עם העיניים שלי מכוסות יכלתי לדמיין ולראות את הפה המתוק שלה זז

ומשתנה לצורה שמסמנת לי שהעולם מושלם - חיוך.

 

היא מתחילה להרים את הוו יותר...

יותר...

ויותר...

עד שהגוף שלי התחיל להיגרר על הריצפה ולהתרומם יותר ויותר.

בכל שניה הכאב נעשה חד יותר וקשה יותר.

היא עצרה כשאני חצי באוויר, חצי תלוי וכאוב.

אני כל כך נהנה לסבול בשבילה...

היא כל כך נהנית כשאני סובל, ואין דבר שאני אוהב יותר מלגרום לה עונג!

אעעעהההה...

פאק...

"ששששש.....אנחנו עוד לא שם"

היא לחשה כשחזרה ללחוץ על הכפור והרימה את כולי באוויר.

 

התחלתי לגנוח.

לא מעונג...מכאב!

זה היה קשה כל כך...

התקשיתי לנשום, התקשיתי להתרכז...

ניסיתי לעשות עם עצמי מדיטציה ולהיכנס לספייס כמו שאני יודע

כדי שהכאב יחלש,

אבל כלום לא עזר...

זה כ-ל  כ-ך כאב!

אעעעעעעעעהההההההה

התחלתי לצעוק מתוך כאב

"אתה רוצה שאפסיק מתוק שלי?"

עצרתי.

נשמתי עמוק.

לא הוצאתי צליל.

אני יודע שבכל שלב אני יכול לבקש ממנה לעצור, ובשניה אחת

היא תחליף את הכאב בליטופים, נשיקות ואהבה.

היא לעולם לא תעיר לי על שימוש במילת ביטחון, היא יודעת שאם אשתמש בה

זה רק במקרה שאני באמת באמת צריך.

אבל לא רציתי לעצור...

"אם אתה רוצה שאמשיך תהנהן עם הראש מתוקי"

השתנקתי.

התנשפתי וכמעט שעלו לי דמעות בזמן שהנהנתי עם הראש.

בבקשה תמשיכי...אמרתי בלחש שכמעט ולא היה ניתן לשמוע...

לא הספקתי לסיים והיא ירדה על הברכיים, תפסה אותי מאחורי הראש

ונישקה אותי נשיקת ספיידרמן הפוכה.

 

זיקוקים!

זה מה שהרגשתי באותו רגע!

הכל נעלם.

אין כאב.

אין סבל.

אין קושי.

לא רק בסשן...

בחיים!

כל החיים נעלמו באותו רגע.

אני אעשה כ-ל מה שהיא רוצה.

אני אעשה ה-כ-ל בשבילה!

אני שלה.

לנצח.

 

הרגע הזה הרגיש כמו נצח.

כמו סרט דיסני מרגש...

עד שבשניה אחת היא צבטה לי את הפטמות בעוצמה כזאת

שפשוט בעטה אותי באגרסיביות מהחלום הוורוד והנעים שלי.

"של מי אתה, כלב?"

אני שלך!!!!

אני שלך ורק שלך המלכה!!!

תמיד הייתי שלך, ואהיה שלך לנצח!

אני שייך לך. אני הרכוש שלך, אני הכלוב שלך, אני שלך!!!

"כלבלב טוב :)"

אעעעעעהההההה פפפפפעעעעעההההה...

גנחתי מכאבים אדירים כשהיא עזבה לי את הפטמות והתרחקה ממני.

 

הרגשתי שאני מתחיל לרדת, והתזוזה הזאת רק החריפה את הכאב!

אההההההההה!!!

צעקתי וגנחתי מרוב כאב נוראי

ירדתי לאט לאט וכשהראש שלי התקרב לרצפה היא תפסה אותו עם היד הפנויה שלה,

ועירסלה אותי לאט לאט על הרגליים שלה, כשהיא יושבת עם הרגליים פרוסות קדימה.

כשכולי הייתי על הרצפה והכאב נעלם, ראיתי שחור.

לא הצלחתי להוציא מילה.

לא כאב, לא גניחה, לא עונג, לא כלום...

פשוט שכבתי שם, בשקט, איתה - שלה.

הרגשתי כל כך טוב...כל כך ריק...

 

היא התחילה להתיר את החבלים וכשסיימה אמרה

"אתה יכול לזוז מתוק שלי"

(לעולם לא אזוז לפני פקודה ברורה שלה בסשן קשירות, גם לא כשכל החבלים על הרצפה!)

קפצתי עליה וחיבקתי אותה כמו ילד בן 5 שרואה את אמא שלו אחרי חודשים בלעדיה.

אני אוהב אותך!!! אני כל כך שמח שאני שלך!

"אני יודעת מתוק שלי, אני אוהבת אותך, וכל טיפת כאב שאני אי פעם עושה לך, היא רק מאהבה טהורה שלי אליך!".

היא נשכבה על הגב ונתנה לי לשכב על החזה שלה כשאנחנו מחובקים.

אין לי מושג כמה זמן שכבנו ככה...

מבחינתי?

אני יכול להמשיך לשכב שם לנצח...


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י