בזמן האחרון אני שונאת שאתה מטיל עלי מטלות, את הרגילות שאני תמיד עושה בשבילך, כבר התרגלתי הן חלק מהרגלי היום שלי, אבל אני שונאת שאתה אומר לי תעברי למצב כלבה מלא ותעשי אותן על 4.
אני זועמת בתוכי, בימים רגילים את המטלות אני עושה מהר ונישאר לי זמן לעצמי, לגלוש קצת במחשב, לקרא, ללמוד. אבל בימים כאלו שבהם אני שמה את הבריות והחזיה נועלת נעלי עקב ומכניסה לי זנב לתחת ואז יורדת על 4 וכול היום מסתובבת שם למטה, הכול איטי יותר, עצל יותר, קשה יותר. אז אני בקושי מספיקה את המטלות וזמן לעצמי אין בכלל.
אני שונאת! אבל אוהבת.
אני אוהבת כי ברגע שאתה חוזר הביתה אני יודעת שאתה מרוצה ממני שעמדתי במשימה (אני יודעת שאתה יודע שזה היה קשה לי ואתה יודע לא רק כי בכיתי לך על זה לפחות 10 פעמים מאז שחזרת).
אני אוהבת כי בסוף היום כשאני נכנסת למיטה איתך, בידיים שלך, בחיבוק הכי אוהב בעולם אני גאה בעצמי שעשיתי את זה עמדתי במשימה במצב כלבה מלא על 4.
אני אוהבת כי אני מרגישה שאני ראויה.