השגרה היא האויב הכי נורא.
כבר הרבה זמן שאני ואדוני לא עשינו סשן טוב מספק ואמיתי, שאחריו אתה בהיי, שבמהלכו אתה הולך עד הסוף ובחילתו אתה מרגש כמו ילד לפני יומו הראשון בכיתה א'.
העבודה, הלימודים, החיים פשוט מפריעים באמצע.
מדיי פעם איזה סשנון חטוף פה, כמה הצלפות שם, סטירה על הבוקר והופך אותי על הגב מחדיר אצבע מהירה לתחת ולוחש לי באוזן "הכלבונת מחמד אוהבת לקבל בתחת" ואז האצבע נוטשת אותי כי המרוץ התחילה מהר מהר לעבודה מהמר מהר ללימודים מהר מהר והחיים פשוט לא עוצרים :\
זהו די נימאס לנו שנינו זקוקים נואשת רגע לעצור ולהתמקד קצת בנו, רק בנו.
אני ואדוני בלי שום דבר סביב.
חשבנו כמה זמן לאן נלך למקום שיהיה רק שלנו, שנולך להתפרק עד הסוף שנוכל לממש את הרצונות שלנו ולתת לסטיות שלנו לצאת ולשחק.
בסוף החלטנו על אלכסנדריה, גם יש מקום, גם יש אוירה וגם יש ציוד הכול מוכן ומחכה רק לנו.
אז בשבת בבוקר קמנו מלאי התרגשות, התעוררנו באטיות, אדוני כבר דאוג בערב קודם להחזיק אותי קצר שלא אשכח את מקומי וכמובן דאג שאהיה חרמנית ולא מסופקת.
כשאני חרמנית הביצועים שלי ויכולת הספיגה שלי פשוט עולים רמה.
בצהרים הגענו לאלכסנדריה, קצת חששתי, מזמן לא היינו לבד, מזמן לא חווינו סשן טוב ומספק, אם אני לא אעמוד בצפיותיו של אדוני ובצפיות של עצמי? אם אני אתקפל מהר? אם אני שכחתי איך זה להיות הצעצוע של אדוני? איזה לחץ... תשחררי כבר, אוף יא לחוצה
רגע לפני שיצאנו מהאוטו אדוני הביט בי עמוק בעיניים ואמר לי "אל תברחי מהר, אל תברחי אל מילת הביטחון שלך".
עניתי לו בחזרה "אל תגרום לי להגיד את המילת בטחון שלי".
וככה יצאנו מהאוטו כשכול אחד משנינו מבטיח לעצמו ללכת הכי רחוק שניתן ולא לרוץ, בשביל שזה ימשך עד הסוף ולא יקטע עוד לפני שנהיה מסופקים, בשביל שנדע שזה עוד קיים אצלנו, שנדע שלא איבדנו את הבדסמ שלנו.
נכנסנו לאלכסנדריה, פגשנו את אלכס המקסימה, היא עשתה לנו סיור קצר במתחם והובילה אותנו לחדר האפור, חדר שהמטרה שלו היא כאב.
ההתרגשות והלחץ שטפו את גופי, הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שלי J
אלכס יצאה מהחדר ואדוני נעל אחריה, הסתובב אלי ואמר לי להתפשט...
מפה אני לא אפרט יותר מדיי מה היה כי גם לי ולאדוני מגיע שיהיה משהו שיישאר רק שלנו.
אבל מה שכן אספר לכם, שלא אבדנו את הבדסמ בתוך הזוגיות והחיים שלנו.
אדוני הביא אותי למקומות כול כך גבוהים, הוא משך בעדינות והוביל אותי אחריו, עם המון אהבה עם המון כאב, הוא הכאיב לי המון, ובכיתי מכאב אך התחננתי לעוד, הוא גרם לי להרגיש כול כך המון רגשות מעורבים וליהנות מכול רגע הוא דחף ודחק בי להגיע לקצה ושנייה לפני שנפלתי הוא עצר הסתכל לי בעיניים האדומות מבכי ואמר "זהו מספיק, הגעת לקצה שלך ואני לא מוכן לשמוע ממך את מילת הבטחון".
התפרקתי באותו הרגע, איך הוא מכיר אותי כול כך טוב, איך הוא יודע בדיוק ברגע הנכון לעצור לשחרר אותי מהחבלים ולאסוף אותי לחיבוק שאחרי, חיבוק חם, אוהב, מכיל ומנחם.
היה כול כך מספק, היה כול כך נהדר, היה כול כך מלא באהבה.
שכחנו לתקופה מסוימת כמה זה חשוב וכמה זה טוב לפנות רגע לעצמנו, באותו יום הזכרנו לעצמנו זאת שוב והבטחנו שנחזור לשם שוב בקרוב כי אם כול הכבוד לחיים שמחכים שם בחוץ, לצורך שלו בסאדיזם ושלי במזוכיזם צריך לתת גם מענה בשביל האושר שלנו, בשביל האהבה שלנו, בשביל הקיום שלנו ביחד.
