פרח משוגע

פיסות, פיסות של נשמה

מעשה אהבה

מתכנסים אל סליל כפול מקודש אינסופי

צופן פנימי.

קרעים, קרעים של נשמה

בשעת פרידה

פורמים את אותם חוטים כרוכים סבוכים

קוד מבעית.

האם אני זוגית...

קח אותי, קח...

בהינף יד, הרגע הזה שלך עד שתנחת...

על ערוותי הגואה, על פלח עכוזי המתריס מולך

קח אותי, קח...

רודה בגופי, הרגע הזה שלך עד שתנוח דעתך...

מקילוף זכרונותיי, מפשיטת גאוותי מעליי

קח אותי, קח...

במבט , הרגע הזה שלך עד שתבין...

אחר נשמתי אתה תר כשאתה מבתר את קרביי

קח אותי, כך...

כל ה"אבהים" נהרגו

אבא שלי נשאר

כל הטובים נפלו

הוא כאן

ספרי לי זיכרון, אמר

הזכרונות התאדו ממילים , השבתי

את לא מתאמצת לזכור, קבע

גם לא מנסה לשכוח , הוספתי

הם צרובים בי, הנה תיגע

הנני! 

כך זה היה תמיד, כשאני נשברת , אני לא פוחדת, מתפרקת לגורמים, לרסיסים ממש קטנים...

אחר כך אני מגיפה את התריסים , סוגרת דלתות , מכבה קשרים.

עד שאני מצליחה לחבר את כל האיברים המפוזרים

ונולדת מחדש לחיים....

כך זה היה תמיד , כשאני נולדת , אני לא פוחדת להיות ראויה לחיים ....

אחר כך מגיעים משברים חדשים,

ואני לא פוחדת...

הרי נגעתי בחיים! 

רק אתה יודע מה היה בינינו בזמן כה מועט

רק אתה יודע מה לקחת איתך..

רק אני יודעת איך נתת לי הכל,

כשרק ביקשתי...

נתת לי כמעט את כולך

וכשגיליתי את הכמעט...

שום דבר אחר לא נחשב,

כמעט...

בעיניך, אתה רואה שחור

אבל כשהסתכלתי לתוכן

ראיתי במרכזן את השחור

והם השערים לנשמתך

וראיתי אותך שם

באור

בנית ארמונות בחול

והים גרף עבורך צדפים

והפיק למענך צלילים ענוגים

והשתעשע איתך בגלים הקטנים

אחר כך ברגע של רשעות הגיח נחשול גדול ,

חודר מלוח לגרונך, מסמא את עיניך, צורב את נשימתך

ויותר מהכל – מחרב את תפארת היצירה שהיתה שלך בחול

אז בעטת במה שנשאר, קפצת בזעם על החורבות , התמסרת להרס

כמו לוקח חלק בעוצמה שהביא איתו הים הכחול, כמו מתאחד איתו ונהיה גדול

עד שהשמש שקעה

והיום כולו נגמר

ולא נשאר לך שום דבר

לחיות או למות למענו....

הסליחה ריחפה...

עד שבקשת לקבלה

וכך צרבת אותה!

על לוח ליבי

עבורי, עבורך...