דחף

"תבוא עוד שולטת לסשן היום"

"שמח שיש לך חברה"

מסתבר שיש במשותף בין סבתא שלי והנשלט שלי 

להיות רע כזה מהסרטים. נבל בונד.

עם משרתים.

 עם בריכת כרישים.

עם נשים ששוברות לגברים את המפרקת עם הירכיים.

משהו גם בקוד לבוש. אני אוהב להשפיל גברים בחליפות.

לא כותב פה עד מחר, מבקש שתכבדו את החלטתי

למה אני צריך להרים בשבילכם?

בא לי להיות אני

ואני מרגיש מלנכולי כרגע

אז זה מה שקורה

דיברנו בראשון.

קבענו לרביעי.

אתמול לא דיברנו.

שאלתי היום באיזה שעה נפגשים מחר. היא אמרה לי שזה ממש הזוי בעיניה להיפגש אחרי שלא דיברנו כל כך הרבה זמן.

יש לי טעם מקולל בנשים.

תהיתי היום למה אני נאבק עם השד העצלן שבתוכי. ונזכרתי שבצבא הייתי ישן שעתיים ואז הייתי פעיל למשך 20 פלוס שעות וחוזר חלילה. ונזכרתי ברגעים שהייתי הכי נהנה בהם. נסיעת טיולית. אוטובוס מבסיס לבסיס. כל רגע שבו היה אפשר פשוט לשבת, לשים אוזניות,להתנתק ולדעת שאין שום דבר שאתה צריך לעשות כל עוד הרכב בתנועה. 

כנראה שבגלל חוסר האיזון הזה התמכרתי לבטלה. אני נלחם בזה כל יום. כלפי חוץ אני אחד האנשים החרוצים. אבל זה ממש קשה.

שתי הנשים האחרונות שיצאתי איתן עשו לי מסאג' ידיים. וזהו עכשיו זה נהיה סטנדרט. איך נגמלים מהתענוג הזה? 

ומעדכן שהספקתי לא מעט עבודה.

התפיסה העצמית שלי היא שאני עובד קשה. ובאמת כשאני נכנס לטראנס של עשייה (סוג של "סאבספייס" רק כזה שיש לך בסוף מוצר פיזי ממנו) אני הכי חרוץ שאפשר.

אבל וואו ממש קשה לי להיכנס לטראנס הזה לאחרונה. רגע לעשות קפה. רגע להיכנס לטוויטר. רגע לקרוא על אירוע מהניינטיז שחשבתי עליו במקרה. ואיך קוראים להיא ששיחקה את החברה הכי טובה בסרט ההוא?

ועכשיו אני כותב פוסט בכלוב. כדי לעקב את תחילת הטראנס. ישועה.

חשבתי הרבה על התפקיד של הבלוג הזה בחיים שלי.

הבלוגים בכלוב הם יצור כלאיים מוזר. מצד אחד זה אתר מין. בואו נודה בזה זה אתר שמה שמאחד את חבריו אלה העדפות מיניות. אז הבלוגים הם המשך של זה באיזשהו אופן. בלוגים של שולטים עם קללות מחוספסות שמופנות לעבר הקוראת, שולטות שמשוויצות בלייפסטייל ובגוף, נשלטים שמספרים על פנטזיות, נשלטות שמספרות על חוויות.

מהצד השני יש פה מרחב אנונימי שהוא (ברובו) חסר שיפוט.

לא חסר לי איפה להתבטא. פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, אפילו בעבודה. אבל פה אני יכול להגיד הכל. אז לפעמים יש לי מטענים שיושבים עליי ומעיקים עליי ואני חייב לשחרר אותם איפשהו ורק פה אני יכול. 

אבל רגע. זה לא מחרמן!

זה לא מחרמן להיות פגיע. זה לא חלק מהחיזור. זה לא האנרגיה החיובית שאתה תמיד רוצה לייצר סביבך כדי למשוך אנשים לתוך העולם שלך. 

ועם זה אני מתלבט פה תמיד. לפעמים כותב. לפעמים כותב ומוחק. וחוזר חלילה.

כל פעם שאני כותב כאן משהו אמיתי מהלב זה פשוט לא מחרמן. 

זהו.