חשבתי הרבה על התפקיד של הבלוג הזה בחיים שלי.
הבלוגים בכלוב הם יצור כלאיים מוזר. מצד אחד זה אתר מין. בואו נודה בזה זה אתר שמה שמאחד את חבריו אלה העדפות מיניות. אז הבלוגים הם המשך של זה באיזשהו אופן. בלוגים של שולטים עם קללות מחוספסות שמופנות לעבר הקוראת, שולטות שמשוויצות בלייפסטייל ובגוף, נשלטים שמספרים על פנטזיות, נשלטות שמספרות על חוויות.
מהצד השני יש פה מרחב אנונימי שהוא (ברובו) חסר שיפוט.
לא חסר לי איפה להתבטא. פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, אפילו בעבודה. אבל פה אני יכול להגיד הכל. אז לפעמים יש לי מטענים שיושבים עליי ומעיקים עליי ואני חייב לשחרר אותם איפשהו ורק פה אני יכול.
אבל רגע. זה לא מחרמן!
זה לא מחרמן להיות פגיע. זה לא חלק מהחיזור. זה לא האנרגיה החיובית שאתה תמיד רוצה לייצר סביבך כדי למשוך אנשים לתוך העולם שלך.
ועם זה אני מתלבט פה תמיד. לפעמים כותב. לפעמים כותב ומוחק. וחוזר חלילה.
כל פעם שאני כותב כאן משהו אמיתי מהלב זה פשוט לא מחרמן.
