הוא לא היה כזה כשהכרתי אותו, תאמינו לי.
עבדתי עמו חודשים ארוכים, כדי שיתאים לי בול.
נלחמתי בגאג רפלקס עם אצבעות ומלפפונים. נתתי שיעורי בית ואימונים. ניגבתי את הדמעות של מאמץ.
הסברתי לו שהוא יכול להשאיר את הנשימות לאף. שעליו לנוע בקצב ובמרחק נכונים. שעליו להרגיש אותי ואת סיפוקי.
לימדתי שיש לשמור עליו לח תמיד, על גבול הנוזלי. אסרתי לבלוע רוק, בכלל. הרי על הרוק לזרום חופשי כמו נהר.
לעומת זאת, אם ארוחת הצהריים מבקשת לצאת החוצה, זה בסדר. זה קורה. הרי אני לא רואה מזון מעוכל אלא מאמץ על.
אין לעצור. יש להמשיך. להתעלם ולהתאבד על זה. עד הסוף, וזה ייקח זמן. הרבה זמן. עד שלא אוכל להחזיק יותר.
בסיום, לגרון נדרשים כוחות. לבלוע ולהמשיך, ובשום פנים ואופן לא לעצור את הרצף. עליו לספור עד 30 לפחות.
עליו להתאמץ ולהראות לי כמה הוא לא רוצה להיפרד ממני.
השקעתי בו כדי שיוכל להחזיר לי פי אלף.
זהו גרון מפנק ואני נרגש לפגוש בו.
לפני 7 שנים. 19 באפריל 2017 בשעה 18:00