עצבות מעיקה עליי בתקופה האחרונה,
רוצה מערכת יחסים, להתאהב, להרגיש שייכת לפה,
אבל כל מה שנקרה בדרכי, פשוט לא מתאים
זאת שאיפה גדולה מידיי לרצות למצוא במישהו תכונות כגון, חוכמה, כנות, כבוד, סבלנות?
אני מרגישה כמו חייזר במקום הזה..
מתי שכחנו להתייחס אחד אל השני ברגישות ובכבוד
לזכור שבצד השני יש גם כן בן אדם.
מתי התחלנו להסתכל אחד על השני כאמצעי.
אני לא רוצה בן זוג לשמש לי רק כאמצעי,
אני רוצה מישהו לחוות איתו חוויות, להרגיש לכאוב ולדאוג. כזה שיהיה חבר טוב. ומאהב.
מתי זה נהיה בסדר לקחת בחורה לדייט וללחוץ עליה בלי בושה?
או לשקר בלי הכרה רק בשביל זיון?
מתי נהייתה מקובלת הצפייה שבחורה תקפוץ עם כל גבר זר למיטה?
תזדייני איתי ואח"כ ניראה אולי זה יעבוד בנינו.
העולם הזה נהיה כל כך שיטחי וזה פשוט מגעיל אותי.
ואיפה אני כותבת את הפוסט הזה חח
בתוך קן הצרעות.
בא לי לחזור לתמימות של הילדות ופשוט להשאר שמה לנצח.
