זה כאילו במקרה
כל מני משפטים כאלו שמוציאים אותי מאיזון.
כאילו במקרה, בחוסר רגישות אפילו, באגביות של חוסר תשומת לב.
אנחנו לא מדברים עליהם כמעט אף פעם, על המשפטים הקטנים האלו.
הם שם, שנינו יודעים שראינו אותם והם עומדים מצחקקים להם בשורה על העור שלי, מסמנים את הנקודות שבהן הם פגעו.
בהתחלה הם התגנבו, הסתירו את עצמם בכל מני תלבושות מפוארות, בעטיפות של מילים יפות אחרות, סיפורים.
היום הם כבר עומדים ואפילו מעזים לזקוף ראש, להתריס מולי להוציא לי לשון, נה נה נה נראה מה תעשי עכשיו.
משפטים.
לפעמים, אתה יודע, לפעמים הם מחייכים אותי. תרגיעו אני אומרת להם, חלאס נו, לא באמת. באמת חשבתם שתצליחו? ככה? שלא אשים לב ואתן לכם לפגוע?
אבל לפעמים הם באמת מצליחים לעבור את עטיפת הבטחון ולחדור אותה, לפעמים, כשהם מדוייקים, הם מעצבנים אפילו.
ולפעמים, רק לפעמים, הם ממש כואבים.
למרות שאני יודעת שהנחת אותם בצורה הזו, בזוית הזו, כל כך מדוייקת בדיוק בשביל זה, בדיוק בשבילי.
למרות שאני רואה אותם, ורואה אותך מאחוריהם.
אני פריקית של מילים, תמיד הייתי.
אתה יודע באיזה מילים בדיוק להשתמש, ובייחוד, איזה מילים להשאיר לא משומשות עומדות בצד מבויישות, ושנינו רואים אותן ואתה בוחר להשאיר אותן בצד.
מחר.
אולי מחר תשתמש בהן.
מחר.
כן.
מחר.