בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דחיית סיפוקים

יום אחד
לפני 3 ימים. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 09:31

"הו הא! מי זה בא? זה שהיה עד לא מזמן ראש הממשלה!"

(אסירים וסוהרים שרים בצוותא במעשיהו)

לפני שבועיים. שלישי, 3 בספטמבר 2019, בשעה 09:47

רק מי שמגלגל טבק יכול להזדהות

עם תחושת הבהלה שאפפה אותי

עת גיליתי

שנשאר מספיק טבק לסיגריה אחת

ובמוקדם או במאוחר

אני צריך לרדת לקיוסק ולקנות.

(ולא חלילה למנף את זה להפסקת עישון)

 

 

ומה שלומך את/ה?

לפני שבועיים. שלישי, 3 בספטמבר 2019, בשעה 09:32

סיפור קצר מתוך האוסף בהתהוות:

"סוף סוף / עוד פעם (מחקו את המיותר) - האסימון נפל" | תחלופה זמינה זולה ובריאה לטיפול פסיכולוגי מיותר בעידן השפע המדומה.

 

שם הסיפור: זכרונות ישנים של חברים ותיקים

 

זוכרת את הלילה ההוא?

או שזה היה לפנות בוקר בכלל.

עוד חגיגה תל אביבית של עוד סילבסטר, חנוכה, פורים, עצמאות, יום הגאווה, העיר הלבנה -

או סתם כל אוקיישן שיוצא לעשות איזה שורה.

לילה אחד כזה.

 

כמו שיכור מתנדנד אני חוזר הביתה כשהגוף שיכור מלזוז.

כמו מעוד מסיבה טובה אני חוזר והמוח חריף ועירני מעוד משהו לא חוקי.

נכנס למסנג'ר (ז"ל) או לסקייפ (ז"ל גם כן) ואת שם.

ואת חרמנית.

ואנחנו מדליקים מצלמה.

ואנחנו יושבים ערומים.

ובמקום לאונן מדברים.

 

ואז 9 בבוקר אני מגיע עם האופנוע אליך.

את יושבת על ספה אדומה (נראה לי, בכל זאת עבר עשור) עם חלוק.

ואת ערומה מתחת.

ולי זה נראה הגיוני לשבת עם בוקסר בלי חולצה.

מעשנים ולא נוגעים.

שותים מים או קפה ועדין לא נוגעים.

 

אחרי שעתיים שלוש כל אחד כבר נמצא בביתו.

אני נכנס להתקלח משפריץ את החיים שלי החוצה.

מדליק את המסנג'ר או הסקייפ -

ואת שם.

מספרת לי שעשית ביד.

מספר לך שעשיתי גם.

 

אני אשכרה זוכר את זה.

אנ זוכר גם שהפעם הבאה היתה אצלי בדירה (:

 

---

 

עשור מאז והזיכרון הזה עולה הבוקר,

בוקר שבו השעה עוד לא שמונה וחצי אני כבר אחרי פייסל וכוס קפה.

בוקר -כבכל בוקר  - אניללא מספיק שעות שינה.

בוקר - כזה שמאז סיום החופש (העונש הגדול) -  יש לי בו קצת יותר זמן לעצמי (בתור עצמאי).

ולך יש פתאום יום חופש מהעבודה לא מוסבר - ואת רק מחפשת לעשות עניינים.

 

ודווקא (או אולי למרות - יש פעמים שאני בטוח שלא רק שאלוהים קיים, אלא הוא קיים בדמות אישה שנהנית להתעלל בחייהם של גברים שמותחים גם ככה את המצפון) בבוקר הזה. הבוקר. הזיכרון הזה לא סתם עולה באמבטיה - הוא עולה בזמן אנחנו מדברים בצ'ט.

 

את כל זה אני מזכיר לך, ואת בתגובה עונה לקונית:

- "זיכרון שיש לך חח"

 

למען ההגינות הודית בפני לפני שהליבידו הוא כבר לא היה מה שהיה פעם - או במילים אחרות המראה שלי והכימיה החברית בנינו הם לא פקטור. קודם כל אתה נשוי, וחוצמזה צריך לעבוד קשה בשביל לגרום לי להתחרמן.

מכיוון שאנחנו כזכור בכלוב, ואולי בעצם למרות.

אני משנה רגע את הנושא על מנת להנחית עוד אמירה כנה, כזאת שאפשר לספר רק לפסיכולוג (למי שנהנה לבזבז את כספו) או/גם ידיד/ת אמת.

- "מי אמר שסמים קלים פוגעים בזיכרון? אני מוכן להתווכח שאולי לטווח קצר. אני מוכן לשמש כשפן ניסוי או דוגמה חיה ולהוכיח שלאורך זמן עישון מדוד מפוקח ומבוקר יכול לשפר את הסיכויים להמנע מאלהיימר במהלך החיים."

 

ובמצב רוח פילוסופי לא נתתי לה לענות והמשכתי:

- "לא זאת אף זאת. את היתרונות לאורך זמן ברמה החברתית של יחסי אנוש בין המינים בפרט או בין תושבים בכלל אפשר רק לדמיין.

לדוגמה: מיגור אלימות. זה ידוע שהחומרים המשפיעים על התנהגותו של אדם לנהוג באלימות נמצאים באלכוהול (שמשום מה חוקי) ובשום פנים ואופן לא בפייסל מפוקח ומבוקר. ולכן, במקום להוציא חשקים אפלים, להפריע את מנוחת השכנים, או בכלל לפגוע - אפשר לפתוח מחברת ולכתוב סיפור מתח, קונספירציה או  זימה לחלופין". צריך לחוקק חוק שמחייב סדנת כתיבה לכל אזרח מעל גיל 20 + ליגליזציה ברמה כזאת שכל אחד רשאי לגדל לעצמו עציץ או שניים בלבד, והזרעים היחידים שיהיו בשוק יהיו מפוקחים ומבוקרים וממילא קרובים ביותר למקור (או לפחות לא מרוססים... גם לא בצורה מבוקרת). מה את אומרת?"

 

אני יודע, כשאת/ה סאחי המשפט האחרון לא היה מובן. אבל שנינו לא היינו סאחים כך שהיא הבינה אותו בדיוק וכתבה:

- "ללא ספק אני מסכימה איתך שזה חיוני".

ובכנות של קשר בין שני מבוגרים שנמשך כעשור אני מודה:

- "אין. אני עדין מדי. הדרך להשגת אוטופיה לא יכולה להיות עדינה. לא בעסק עם אזרחים בדת ה"הארי קרישנה" עסקינן. כמעט כל מי שחי פה הפך להיות בדרך כזאת או אחרת ללאומן. אבל לא רק זה. במקום לנהל את השיחה בהאנג אנחנו מנהלים אותה כאן. ואי אפשר להתעלם מהנושא של האתר הזה. ואני לא מבין מה לי ולעולם הבדסמ: לא יכול לחשוב איך אני מכאיב למישהו או שמישהו רוצה שאכאיב לה והיא נהנית מזה. באותה מידה לא יכול להבין את ההנאה מהכאב. ואני פאקינג בן 35. עברתי דבר או שניים בחיים. מה אני עושה כאן? ועדיין..."

 

ובזמן שהיא שותקת אני מקבל הערה, ותוך תוכי מפעמת לה מין תחושה שאחרים יגדירו כ"קארמה" אחרים אולי "הארה".

אני אגב מגדיר זאת בצורה מיושנת: "סוף סוף / עוד פעם (מחקו את המיותר) - האסימון נפל".

והיא עדין שותקת, ואני עדין כותב במחברת, ופתאום שם לב:

 

לפני רגע הייתי מיוחם עם טיל בתוך בוקסר, ועכשיו הוא כבר לא עומד.

וזה לא המצפון, וזה לא העייפות, וזה גם לא בעד ונגד מפגש אפלטוני בזמן מיוחמות היא שמונעת ממני להגיע ולהפגש.

על אחת כמה וכמה שאני מרגיש שהפעם (בניגוד למפגשים בשנים האחרונות) נחדש ימנו כקדם.

ונעשה משהו שאם אני לא עשיתי לפחות חמש שנים את לא עשית זאת פי שתיים:

גמירה של השתחררות ממחשבות ותמסרות ללשון המלקקת והשפה השולקת (לצערי בעברית "השפתיים השולקות" התקני לשונית זה לא חרוז)

שישים ותשע. 

עם כל המיצים של שנינו.

עד הגמירה הסופית.

 

היא אומרת שוב שהליבידו לא מה שהוא היה פעם ואני לא יכול שלא להסכים:

- "אל תרגישי לא נעים, גם אצלי החרמנות עברה והסטלה נשארה. אני בכלל כותב בשצף קצף סיפור ומתכוון להקדיש אותו לך. ותדעי לך שאם לא הייתי מסטול הייתי לגמרי מגיע. שמיוחד שאני ספונטני ופנוי לפחות בשבוע-שבועיים הקרובים."

 

אם מתעקשים למצוא אשמים ולא להאשים את עצמך אז האשם הוא הבוקר.

הבוקר הזה.

הבוקר הספציפי הזה שבו נכנסתי לצ'ט ובמהלך שיחה איתך שאלתי:

-"זוכרת את הלילה ההוא?..."

 

 

סוף.

 

אפילוג

תודה שקראת עד לכאן.

בשונה מסיפור בעל סוף מעגלי - במציאות ייתכן (אולי אם הצ'אט כלוב הזה לא היה חרא ומתנתק) והייתי מוסיף:

"אני רק מקווה שיהיה לי את הביטחון העצמי האומץ ועזות המצח להגיע לשיחה פנים אל פנים, שבה תציעי לי בתור מחווה את האפשרות לאונן מולך. ויותר מזה, את הביטחון העצמי כמו עכשיו לענות לך שלא. כזכור לך מעולם לא הייתי מאלה במציאות. למרות שאני עדין אני מבקש יותר. בטח לאור ההכרות בת העשור בינינו והעובדה שכבר עשינו את זה יחד בעבר."

לפני שבועיים. שלישי, 3 בספטמבר 2019, בשעה 08:04

זה מה שאני מייעץ לכל חבר שמתחתן - חביבי תנצל את הזמן לישון, כי תכף היא נכנסת להריון ואז תשכח מלישון.

---

שתי שאלות לסיוג האמירה "אני אוהב/ת להזדיין על הבוקר":

1. תגדיר בוקר.

2. תלוי עם מי.

ואפרט:

1. אף אחד לא רוצה להזדיין עם אשתו על הבוקר אחרי X זמן שנשואים (כל אחד וה-X שלו. כמו הרבה דברים בחיים זה נע בין XS-XXL).

2. ראו סעיף 1.

 

---

 

ככה זה שעוסקים בין השאר בעיצוב אתרי אינטרנט. מעשה שהיה כך היה:

אז אני מסטול ובטעות לחצתי על הבאנר שמופיע בכל עמוד בכלוב לחנות הצעצועים. אמרתי לעצמי אם כבר אז כבר והתרשמתי מהעיצוב והמבנה של האתר. ואז קראתי את המלל:"...פאן סטאף הינה חנות סקס משפחתית..." וחשבתי לעצמי - הא? מה זאת אומרת חנות משפחתית? סבא וסבתא ממיינים סחורה? הנכדים באים לעזור בחופש?

 

----

 

פרסומת למסיבת בדס"מ:

נגמר הטבק? נגמרה הקססה? בא לך להכניס משהו לפה ולפמפם אותו עד שיצא עשן?

השאירו פרטים בקישור.

 


---

יום טוב.

 

לפני חודש. שני, 12 באוגוסט 2019, בשעה 13:51

* פרסומים אשר נושאם הוא "ללא פואנטה" וכיו"ב מומלצים לקריאה אך ורק מתוך שעמום.

 

לפני עשר שנים בערך החל שינוי באפשרויות הצ'ט שהיו לגולשים באינטרנט.

פייסבוק כבר הייתה וגם ההאנג אאוט (ג'יטוק) היה, סקייפ היה כמעט לכולם ואפילו היו כאלה עם מסנג'ר עתיק שעוד איכשהו פעל.

איי סי קיו כבר היה לגמרי ז"ל.

נענע וו-וואלה לא היו מה שהם היו, ובאינטרנט רץ חזק תפוז עם הבלוג-טי-וי שלהם.

 

באותם ימים הייתי תל אביבי בן 25, מוזר, ההוא משם, עובד משמרת לילה ומעביר את הזמן על מנת לא להרדם.

חוזר בבוקר, בשמונה וחצי כבר אחרי מקלחת, בשתיים כבר על מגבת בחוף עם פייסל ובירה.

בתקופה ההיא 5 משמרות לילה שמתוכן 2 כפולות הספיקו לאורח החיים הזה.

 

לפני 9-10 שנים מי זוכר, הייתי פותח את המחשב ב2-3 בלילה ומדבר ומדבר,

יש לי זמן להכרות עד הבוקר, אין מה למהר.

אוכל לספר לך על עצמי, אוכל לשמוע אותך, את ההחלטה אם "כן" או "לא" אפשר בהחלט לקצר.

ואם לא את, תבוא אחרת.

וביום אחר אם תהיי כאן בסביבה, אותה אחרת תהיה את בעצמך.

 

אפשר להיפגש ישר על הבוקר,

אפשר גם רק לישון יחד

אפשר ללכת לים בצהרים

אפשר לעשות איזה דרינק, לעשן משהו יחד

ואח"כ להוריד ראש או שתיים

 

מחפשים את הפואנטה? גם אני.

לפני חודש. שני, 12 באוגוסט 2019, בשעה 09:57

היא: "לא חשבתי שיש אנשים שמגדילים ראש וקוראים באמת."

אני: "כי את רגילה שהם ניגשים אליך כשהם יושבים ערומים ולא מבינים למה זה לא מדליק אותך שגבר יושב ערום מאחורי מסך מחשב ואפילו טורח לציין את זה בגאווה כשהוא מדבר איתך לראשונה?"

היא: "חחח בדיוק"

אני: "יש לי כישרון לבטא במדוייק את מצוקת הנשים. אולי אני אישה בכלל"

היא: "חחחחחחחחחח".

 

טוב כבר אמרתי שאני חושב יותר מדי כמו בחורה,

כנראה שהתבגרתי (לפחות במחשבה) והפכתי לאישה.

 

 

למען הסר ספק: לפעמים גם יושב עם תחתונים מול מסך המחשב ואף טורח לציין זאת, אמנם לא בגאווה.

לפני חודש. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 09:57

ההבדל בין הוירטואל למציאות

או למה אני לא פונה לשיחות בפרטי - מקרה בוחן.

 

הקדמה:

לאחר קריאת בלוגים וחניה בצ'ט,

מגיע לעוד בלוג,

קורא את הפוסט,

ואז מחפש את הניק של הכותב/ת.

זה בדרך כלל קורה כשיש משהו מרשים לאו דווקא ויזואלית,

מגרה אותי לחשוב מי זה אותו אדון או לחילופין אותה הגברת?

גולל עוד קצת בשביל לראות מה עוד כתוב, וקולט שלפני שבועיים או פחות,

כבר היית כאן, ואפילו השארת חותמת (לייק).

ואז לפעמים קורה שהפרסונה נמצאת באותו הזמן ממש איתך בצ'ט.

 

הניסיון הראשון (והאחרון) להיום (או בכלל) התנהל כך:

אני: "לא ממש עוקב באדיקות אחרי הבלוג אבל מדי פעם מגיע לשם איכשהו, אהבתי את הפוסט האחרון. בטוח שאת יוצאת לדרך חדשה וטובה יותר עם גישה כזאת (:"
היא: "תודה"

עצירה.

אז מה אומרים בשלב כזה של השיחה? אותי זה תמיד מצחיק לחשוב על זה. אני הלכתי על: "אז מה? רוצה להכיר? (:" המוכר והטוב, בשילוב חיוך צחור שיניים לעבר המסך.

ואז קלטתי, היי! יא מסטול. אתה מול מסך. אז כתבתי מהר: "סתם".

היא בינתיים כתבה בחזרה: "חחח לא".

עוד עצירה.

תהיתי אם לעצור את זה כאן, או לשלוח עוד משהו. לבסוף החלטתי לשתף אותה בתהייתי לעיל וכתבתי: "מה אומרים בשלב כזה של השיחה?", והיא ענתה: "אומרים מה שרוצים" - אז החזרתי: "כן (:"

היא שלחה ציור של חיוך צחור שיניים בחזרה.

 

מסקנה: דברים שעובדים במציאות לא עובדים בוירטואלי.
אבל את זה כבר אני יודע ממזמן, אני פשוט צריך להזכיר את זה יותר לעצמי... (:

לפני חודש. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 09:25

העדפות

יש לי סתם שאלה.

אם אנחנו חברים באנג,

ואם כבר אני מרגיש צורך / חשק / רצון לפנות,

ואם אני רואה אותך בצ'ט -

אז עדיף לפנות אליך כאן או שם?

 

(

תזכורת: שוב במקום תוכן שיווקי יוצא חמשיר.

מסקנה אפשרית: אולי כדאי לחשוב בכיוון של ספר...

)

לפני חודש. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 09:13

הדברים שצריך להתמודד איתם כשאנחנו צעירים הם הכנה לדברים שמחכים לנו בתור בוגרים.

ניקח לדוגמה את עניין ההמתנה.

נדבך קטן מעניין ענף (צירה) זה הוא ענף (קמץ) שלם החולש על מגוון עצום מחיי היום-יום של כולנו והוא "ההמתנה הבירוקרטית". אתם יודעים, ההמתנה הזאת לבעל עסק מהותי עבורנו עד שהוא יואיל בטובו ויענה לטלפון.

נראה לי שרק בצבא מתחילים לקלוט באמת את מושג ההמתנה.

בדרך כלל ההורים עושים בשבילך את כל הבירוקטיה וגם כשאתה מעורב בזה,

אתה לא באמת מעורב בהמתנה הבירוקרטית שכרוכה בזה.

בתיכון או בצבא, כשאתה מרגיש מספיק בוגר לעשות את זה בעצמך (או לחילופין כאשר מתחוור לך שאין יותר מי שיעשה זאת במקומך), המתנה מתגלה בחלק מהמקרים כנגזרת הגורל.

- "רוצה להוציא ת.ז?" חכה שלושה שבועות.

- שילמת הון למורה נהיגה ואתה מוכן כבר מלפני 20 שיעורים לטסט? "חכה, יש שביתה / תור".

בשלב הזה אתה עוד לא חושב לעצמך: פאק, 3000 שנים העם קיים, מעל 100,000 שנים קיימים בני אדם, וכולם מקבלים את זה שצריך לחכות?

למה אי אפשר לייעל?

אז שיקחו עוד פקיד או שתיים או עשר.

מה "זה עולה כסף"? הם מרוויחים מספיק כסף -

ובכלל למה כולם צריכים להיות כלכך חזירים?

 

כמו רוב האנשים, אחרי שלב המרמור, תגיע הריגרסיה ואז שוב נקבל את הרעות החולות ב"עולם המבוגרים" כנגזרת גורל כמו ילדים טובים.

מיעוט האנשים קמים ועושים מעשה.

מנעד האפשרויות עומד בין ללכת לפוליטיקה ולחוקק חוקים שמכוונים לתקן עוולות בקצה העליון,

לבין לשחד / להתבהם / להתנהג בברוטליות / לרמות וכדומה.

 

(

אפשר להבין גם את האנשים האלה, שמהווים את קו ראשון מול ימים של מלחמת או מבול של טלפונים.

הם אנשים כמוני וכמוך, ועובדה שאתה לא היית מסכים לעבוד במקומם, אז ברור לך שאם נקל עליהם בעבודה נקבל גם שירות אדיב.

                                     )

לפני חודש. חמישי, 8 באוגוסט 2019, בשעה 01:34

מאז שסיפרת לי שהיית בסיני, שאת טסה להודו או תאילנד או אפילו לאכול בקלאווה -

נעשה לי חשק למין מיץ מיוחד.

כלכך מיוחד שאפשר להשיג אותו בכל סופר - כזה מיוחד

איילנד – המשקה של סיני,

בטעם מנגו – למרות שגויבה זה הטעם המתבקש.

 

סמיך כלכך - שגורם לך לשכוח כמה הוא לא בריא: "ללא חומרים משמרים my asss" - כמו שאומרים.

 

למרות שהוא הכי טעים כשהוא מוגש קר מאוד ביום קיץ חם -

הייתי רוצה, באיזה בוקר, לקחת בקבוק משקה כזה כשהוא חם.

 

טוב לא חם חם, בטמפרטורת החדר.

משהו שלא יבאס כשהוא בא במגע עם הכוס והדגדגן ואולי גם פי הטבעת.

 

בא לי את הטעמים האלה שלך מעורבבים עם איזה איילנד - רק לחשוב על זה מעמיד לי אותו הישר לכיוון גן עדן.