אני נמצא בתקופה כזאת של התחלה עצובה וגם של סיום עצוב לא פחות.
ולכן, כאות הזדהות עם ה"אני הוירטואלי" - מחקתי את הבלוג (שוב).
לא דבר מי יודע מה, והרי כבר עשיתי זאת מספר רב של פעמים מאז שאני כאן, ובכל זאת -
אני נמצא בתקופה כזאת
של התחלה עצובה
וגם של סיום עצוב
לא פחות.
אז אתמול נפגשתי עם מישהי שמעל לשלוש שנים אנחנו מנהלים כאן קשר וירטואלי.
ברגע שראתה אותי הצהירה ש"סקס לא יהיה כאן, אבל אפשר להישאר ידידים, אל תתבאס פשוט אתה לא לטעמי".
עוד חמישה שישה משפטי נימוס, כמה שלוקים מתה, כמה שאיפות מג'וינט - הייתי כבר בחוץ, עם מחצית מהפייסל שהיא ציידה אותי ברוב טובה.
עשרים דקות לאחר מכן, בעודי הולך ברחובות דרום תל אביב הריקים מאדם, הקאתי את נשמתי והתחילו הדמעות.
בכי מוזר כזה של עצב ושמחה:
דמעות של צער על הבחירות בחיי, על עתיד ילדיי,
דמעות של שמחה על כך שבסופו של יום ההרפתקה הזאת הסתיימה כפי שהסתיימה.
אמנם אני גרוש טרי, אבל עדין יש לי מצפון של "אישה".
מי בכלל יכול לחשוב על להזדיין עם מישהי, או להגשים פנטזיות, כשהפנטזיה הכי גדולה שלי זה בכלל שלמות המשפחה...
בדרך לא דרך, נזרקתי בסוף בבית של אחי.
עם הקפה של הבוקר בעודי מגולל את שהיה בליל אמש, פתאום נכנסה בי ההכרה:
אם כבר יש מישהי שהיא גם אם ילדיי ובכל זאת נמשכת אליי - אולי כדאי פעם אחת להסתפק במה שיש?
אז האם למחול על שאריות האגו והכבוד ולזחול חזרה לקשר זוגי לא מוצלח הכולל ילדים משותפים?
או שמא להתחיל מהחדש בתקווה שהעצב הנובע מהריחוק למה שבאמת חשוב בחיים?
זה נראה שזה עדין תלוי בי - עכשיו רק צריך להחליט.
אולי הסגר הזה שמדברים עליו יהיה חיובי, קצת ריחוק אף פעם לא מזיק.